צמח בר

בשביל לשכוח, צריך לסלוח.

בשביל לסלוח צריך לכעוס או להיפגע

הכעס בא כשמכירים בפגיעה.

במשך שנים חשבתי שסלחתי,

כי לא הרשיתי לעצמי להיפגע.

למעשה לא סלחתי, רק הבלגתי.

ולא שכחתי, רק לא זכרתי,

והכל בלעתי

והייתי נחמדה נורא.

מאז עברו כמה שנים,

ולמדתי לגלות את הכעס שבי,

את הכאב והאומללות למדתי להוציא.

וגיליתי (ממש לאחרונה)

שלא רק לכעוס אני יכולה,

אלא גם להודות בפגיעה, בחולשה,

להעמיד קווים אדומים,

וגבולות תחומים,

שאותם לעבור אני לא מרשה.

וכשגיליתי, נפגעתי וכעסתי,

ואולי בקרוב תבוא גם הסליחה,

גם לי,

לא רק לך.

אני יודעת שהפגיעה זה עניין של בחירה,

אבל אדם לא יכול לבחור,

אם הוא לא מודע.

תודה לאביה שלימדה אותי לדעת שאני כועסת, שאמרה לי שמותר לי לכעוס, שגרמה לי לראות מה הכעס (או אי-הוצאתו) עושה לי.

ותודה לְךָ שעשיתָּ את הטעות שפגעה בי כל כך נורא,

שגרמה לי לכעוס ולא להבליג

שנתתָּ לי לדבר ולהוציא,

הטעות שלךָ (ולא משנה מה היא)

שגרמה לי לשים גבולות, ולתחם תחומים

לעצמי, ולנחמדות שלי.

חתימה טובה.