צמח בר

אני תמיד חשה רגשות אשמה כשאני אוכלת.

אפילו כשאני שותה.

לעולם אין הנאתי שלמה, לא מאוכל ולא משתיה.

אני יודעת שזה נשמע כמו סוג של בולימיה, אבל אני כל כך נראית רחוקה.

בכדי להתגבר על רגשות האשמה, אני מתעלמת וממשיכה לאכול, או לפחות לא מפסיקה.

גם כשאני אוכלת טוב או "נכון" אני ממשיכה במחשבתי לספק לעצמי הסברים ותירוצים לעובדה שאכלתי.

אני לא רזה.

אני גם לא שמנה (באתרי השידוכים תמצאו ניסוחים מעניינים- מלאה, סקסית, נשית, שופעת, חטובה, פרופורציונית, עסיסית), אבל אני לא רזה.

בחודשים האחרונים השלמתי, קיבלתי, הבנתי, הפנמתי שלעולם לא אהיה רזה.

פעם הייתי ממש רזה, חתיכה, כוסית, שווה, גוף פיצוץ, מה שלא תרצו, תקראו לזה.

לקראת סוף גיל העשר'ה שלי ובעקבות מספר משברים, השמנתי כ- 40 ק"ג. במהלך השנים כבר ירדתי את רובם, אבל הגיזרה שלי כבר השתנתה ללא תקנה.

אני כבר לעולם לא אהיה רזה.

אבל הגיע הזמן להפסיק לחוש אשמה עם כל ביס שאני מכניסה לפה, ולתת לעצמי סליחה.

אולי יום כיפור הוא באמת היום המתאים לדון בכך.