כל ניתוח של אדם שאני עושה, כל
העברת ביקורת, כל ניסיון להבין את מעשיו ומניעיו של אחר, הריהם כאילו אני מעבירה
ביקורת על עצמי.
הפוסל, במומו פוסל.
ולהיפך.
המשבח, ביתרונו מעלה.
האם אני יכולה לקרב אליי אנשים,
לקבל אותם מבלי לנסות להבין מה ולמה הם עושים את מה שהם עושים כפי שהם עושים?
האם אני יכולה לקבל אדם, גם אם
אני לא מצליחה לראות את נקודת המבט שלו, גם מבלי לנסות להכנס לנעליים שלו?
האם אני יכולה לאהוב אנשים מבלי
לדעת מה שהם, אלא בגלל מי שהם, פשוט אנשים?
האם אני יכולה לחיות בלי לשפוט
טוב/רע? נכון/לא נכון? מתאים/לא מתאים?
מבלי לשפוט בכלל?
האם אני מסוגלת לחיות את החיים
בלי לחפש את הגורם המניע מאחורי כל דבר? מבלי לשאול שאלות מיותרות?
פשוט לחיות?
פשוט לאהוב?
פשוט להיות?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
