צמח בר

עולם הפרסום כמרקחה!

כך לפחות אני מרגישה.

בעצם גם עולם הבלוגיה.

והתקשורת, והאינטרנט גם.

מעולם לא הייתי שייכת ממש לברנז'ה הפירסומאית אלא רק בנגיעה שולית זניחה, לא ממש קשורה. איך אומרים, נגעתי באבק הזוהר, אבל המשיכה לשם נשארה מאז.

הפרשיה של אורן פרנק/ נוחי דנקנר/ רפי גינת/  טיב טעם (מחקו את המיותר) עדיין מסעירה את הכותרות גם לאחר שבוע וזה די מפתיע, במדינה שבה כל יום יש או סקנדל אחר, או פסטיבל אחר.

הפסטיבל התקשורתי הזה הפך ממש לנשף מסיכות- כן, אבל מהמסוייטים שביניהם.

היה מי שפוטר משום שאמר את דעתו בפניהם של קוראי הבלוג שלו, דעתו על מי בדיוק? אני שואלת;

היה מי שפיטר אותו כי חשב שכבודו של הלקוח הכי חשוב שלו נפגע, האם זו באמת הייתה הסיבה?

היה את הלקוח ששלח מסרון לאותו אחד שפוטר (מי יכול לענות לי, איך קרה שמסרון פרטי הגיע לעיתונות ששה לאידם של כל בעלי העניין?) ;

היה אחד שהחליט לתבוע את מי שכתב מה שכתב בבלוג הפרטי שלו

ויש את המדיה כולה שחוגגת (כמובן) על חשבונם.

מי מרוויח מכל העניין?

ומה באמת קרה?

היה מי שהיה כתב שיש מישהו במדינה, שאיש לא יעז להעביר עליו ביקורת גם אם היא נכונה?

והוא כתב את זה בבלוג הפרטי שלו.

הבלוג שבו הוא כותב את דיעותיו, שבו הוא שופך את הגיגיו, שבו הוא מיידע את קוראיו=חבריו  בדיעותיו.

בלוג = blog

במקור- weblog -יומנרשת.

עמוד אינטרנט בו אדם פרטי, כותב את הגיגיו לעצמו ולקומץ מכריו, מוקיריו וקוראיו, במקרה שאין זהות בין כל הגורמים.

זה משהו שהתפתח מזמן מזמן, ואני לא ארחיב את הדיבור על כך.

יש מספיק מחקרים ומאמרים על כך.

כדרכם של המצאות תמימות ופיתוחים חדשים, השימושון החביב הזה תפס תאוצה והתפתח לכל מיני כיוונים שלא בהכרח נצפו מראש.

כשפתחתי את הבלוג הראשוני שלי לאפ'חד כמעט לא היה בלוג, וגם למי שהיה לו- לא דיבר על כך, הסתיר את זה, כתב בשמו הבדוי, וכל חשיפה של איזה פרט מחייו האישיים נקרא – אאוטינג.

עד היום יש עוד הרבה מאוד בלוגרים (i.e. – כותבי בלוגים) שעדיין לא כותבים בשמם ה"ממשי"[i].

היום לעומת זאת -  כל בר-בי-רב מתכבד בבלוג, רצוי שניים שלושה, כל אחד בפלטפורמה אחרת, כל אחד מהוויית כתיבה אחרת.

אני לא מתיימרת להיות שונה.

גם לי יש כמה וכמה.

היו לי תקופות שהחזקתי במקביל ארבעה.

אבל הכתיבה שלי היא שונה, היא אישית, איני מביעה כמעט דיעה על אנשים אחרים, רק על עצמי.

אני לא מחוברת, מנותקת, אמנם יש לי דיעות משלי, אבל אני כמעט ולא מביעה אותן, לא תמיד הן ברורות לי, ולכן גם אני לא מצליחה להעביר אותן[ii].

היום, לכל אדם הקורא לעצמו איש תקשורת, הנמצא בברנז'ה, הרואה צורך להיות חלק ממנה, מוצא עצמו כותב קבל עם ובלוגיה.

זו חשיפה מקצועית לא רעה, במיוחד כשאדם כותב לעצמו ולחבריו בבמה הנכונה, מתרועע באותו בית הקפה השכונתי, שאנשים "כמותו" מתרועעים שם.

עוד יותר, כשהוא כותב בשמו הממשי- האמיתי- אותו  כ ו ל ם  מכירים, משם ושם.

יש לכך יתרונות וחסרונות.

היתרונות ברורים- 

חשיפה, רייטינג, הערכה, תשומת לב, הכרה והוקרה.

הרי הלא כולנו משוועים לתשומת לב, בצורה כזו או אחרת, ולא משנה מה מצבנו האישי, הריגשי, המקצועי או המנטלי.

לא היינו כאן אם לא היינו זקוקים לכך. היינו ממשיכים לכתוב למגירה אם בכלל.

החסרונות- נו, גילינו אותם השבוע לא?

אין אדם יכול לאמר את דעתו מבלי שיאבד את מקום עבודתו.

גם אם דבריו הוצאו מהשקרם[iii].

לפני יותר מחמש עשרה שנה, כשהייתי לקראת סיום התואר הראשון, לקחתי קורס אצל מי שהיה אחד אנשי המפתח האקדמיים בתקשורת.

זה בכלל לא היה קורס בתקשורת, אלא משהו בעתידנות חברתית.

באחת העבודות שהגשתי[iv]  כתבתי על השפעת כניסת המחשב אל החיים שלנו.

היה נורא מודרני לדבר אז על הכפר הגלובלי, ושהעולם הצטמצם ובלה בלה בלה, ידה, ידה ידה.

זה עדיין נורא טרנדי.

והכפר הגלובלי, נשאר אותו הכפר, ממוחשב, זקנות הכפר הרכלניות מתאספות בכיכר ובפינות הרחובות כדי לספר מה ההוא אמר לזה, ומה קרה בין זו לזו אתמול בלילה.

והצ'יט צ'ט והקצ'קיה שלהן, הפך לנקישות מקלדת בשעות לילה מאוחרות.

באותו הקורס, באותה העבודה שהגשתי, טענתי, שהמחשב יאפשר את שובה של הדמוקרטיה ה"קלאסית" בה כל בעלי זכות ההצבעה נאספו בכיכר הפוליס והחליטו החלטות גורליות, יותר או פחות.

קולם של כולם נשמע לטוב ולרע.

כולם היו בעלי זכות הצבעה.

האם באמת קולם של כולם נשמע?

לא.

לא נשים, לא ילדים,

לא חולים, ולא פיסחים, איטרים, חיגרים ושאר מיני לא רצויים.

במיוחד כאלו שלא התאימו בצבע ובמקרם לשאר ההמון.

כלומר, רק המתאימים, רק היכולים, רק החזקים מדברים, רק הם מחליטים.

האם הדבר שונה כאן ועכשיו, לשם ואז?

לא שום דבר עדיין לא השתנה.

עדיין רק החזק נשמע, והקטן? נמחץ.

רק בעל ההון יודע מה טוב בשבילך האיש הקטן.

רגע, איפה אני?

מה רציתי להגיד?

התפזרתי לכל מיני כיווני מחשבה אחרים.

איפה הייתי, מה כתבתי עד כה?

אה, רגע, הנה חוט מחשבה, תפסתי אותו!

בלוג.

כן.

מישהו כתב משהו על מישהו אחר בבלוג הפרטי שלו.

איך אפשר לפטר מישהו בגלל שאמר / כתב בנסיבות פרטיות?

הרי זה לא בלוג אירגוני והדברים נכתבו בשם אומרם, ולא בשם המשרד עצמו??

אז למה לכעוס עליו?

בדיוק מאותה סיבה, שאנחנו כועסים על האומנים שמשתמטים, או שאנחנו לא משמיעים יצירות של אמנים אחרים, משום דיעותיהם הפוליטיות/ חברתיות.

אנחנו מזהים את היצירה עם האדם, את הכתיבה אנחנו מחברים למקצועיות.

זכאי אדם לדיעות אישיות. כמו עורך דין – סניגור המייצג רוצח.

כמו פעיל זכויות אדם, הנלחם על זכותו של רוצח ראש מדינתו להתייחדויות.

במדינה "מתוקנת" זכאי אדם להשמיע את קולו ללא כל קשר למינו, צבעו, גזעו, גילו, השכלתו, מקצועיותו (חסר לי פה עוד משהו....).

אבל אנחנו, אנחנו גדלנו על עיקרון הממלכתיות.

פעם מזמן, התחנכנו על עיקרון הזהות בין מי שאנחנו לבין מה שאנחנו ואיפה שאנחנו.

זה כבר לא תופס.

זה כבר לא נכון בעינינו.

לא כך "צריך" להיות.

בניגוד להרגלי אני לא כותבת בשטף, הרעיון לא מגובש אצלי בראש לחלוטין ודברים כאלו בד"כ לא עולים אצלי על הכתב- לא האלקטרוני, ולא המחברתי. אני חושבת תוך כדי כתיבה, כותבת ומהרהרת, ולכן הדברים נראים אולי מעט תלושים, לא מחוברים, לא מקושרים, לא סדורים. אני מקווה שאצליח בסופו של דבר למצוא את כל החיבורים.

פתאום הכינוי "צמח בר" נראה לי כנטע זר, לא שמי בכלל, זו לא אני, אני היא אודיה, אני רוצה לכתוב בשמי שלי, שידעו כולם שאני היא זו הכותבת, הרי אני לא מסתתרת מאחורי אמיתות לא נכונות, שקרים לבנים, ושאר מיני כביסות צבעוניות.

אבל מה יקרה לי אם אכתוב את דעתי על מישהו, והמישהו הזה לא יאהב לקרוא את מה שאני כותבת?

הוא הרי יכול לתבוע אותי, הוא יכול לדרוך עליי, הוא יכול לעשות אותי מה זה קטנה, עוד יותר משאני עכשיו.

אין לי כסף לסוללה של עורכדינים חשובים ויקרים עם שמות ותארים מנופחים שיוכלו להגן עליי מכל מיני תביעות דיבה, ופיטורין מיותרים.

זכאי אדם לדעתו, גם אם נוגדת את עמדת משרדו.