צמח בר

ובסוף השבוע שעבר נסגרה קהילת מייבלוג.

חבל לי, וכואב.

כתבתי שם.

כן.

מי שבחן טוב טוב, את העמודה הימנית כאן, ראה קישור לשם.

הקישור עודנו קיים.

כתבתי שם.

לא הרבה, פעם בכמה זמן.

ודווקא ביום שבת כשעמדתי להעלות פוסט לשם גיליתי את ההודעה שלהם.

זה השאיר אותי המומה משהו.

התעסקתי שם בחומרים אחרים משאני מתעסקת כאן.

בחומרים של עבר.

עבר רחוק, ועדיין כואב.

הייתי זקוקה להפרדה הזו.

למען האמת, הבלוג נפתח במקור בישרא, אבל הפלטפורמה הנפרדת לחלוטין שהציע מייבלוג, קסמה לי יותר.

לא שהסתתרתי, רוב האנשים שהכירו אותי שם, הכירו אותי גם כאן.

אבל הייתי זקוקה להפרדה הזו משום מה.

מייבלוג נסגר, כי מישהו פרץ את מערך האבטחה שם, והשחית בלוגים.

זה סוג של חילול קודש, חילול הפרטיות.

ואני נזכרת איך כשהייתי ילדה, פרץ גנב לביתנו, בעודנו ישנים וניסה לגנוב.

התחושה הרעה שהמקרה הביא איתנו לא עברה תקופה ארוכה.

אני לא מבינה מה גורם אנשים לעשות זאת, מה ההנאה בכך בפריצת מערכות אבטחה כאלו או אחרות.

לא מבינה קראקרים, לא מבינה יוצרי תולעים, וירוסים וסוסים טרויאנים.

מה, בשביל האתגר?

לא חייבים להזיק בכדי לספק את האתגר.

מאיפה מגיע היצר להשחית?

והרציונאליסטים בינינו יגידו, זו זעקה לעזרה, בקשה לתשומת לב, של אדם שהערכים שלו השתבשו, ודעתו לא נחה עליו, עד שיעמוד במרכז תשומת הלב, גם היא לא חיובית.

אולי זה נכון, אבל זה לא מנחם אותי.

אני מרגישה רע  שיש אנשים כאלו.

אני יודעת שתמיד יהיו אנשים כאלו, אבל זו רעה חולה.

חבל לי שמייבלוג נסגר.

סתם, סתם, סתם.

מיותר.