צמח בר

אתמול בערב הלכתי לערב טעימות ויין, אליו הוזמנתי ע"י חנות היין שאני קונה ממנה באופן קבוע.

במקרה הגעתי, הם שלחו לי את ההזמנה לכתובת שנמצאת אצלם. כתובת לא מעודכנת, מקום מגוריי הקודם, איתו. וביום ראשון, כשהלכתי לחדש את מלאי היין שלי, שאלו למה לא אישרתי השתתפות.

הלכתי עם עוד חברה יקרה, היינו אמורות להגיע עם חברה שלישית, אבל הייתה עייפה מדי (הפסדת בייבי... :-) ) .

אנחנו נכנסות, משלמות 30 ₪ בכניסה, ומקבלות כוס יין מקריסטל, כזו שמדנדנת כשמקישים עליה.

אני עם האינטואיציות שלי, נכנסת, עוקפת את היקבים הראשונים שהוצגו, ומגיעה ליקב חדש, בוטיקי, שהשקת יינותיו הרשמית תהיה רק בספטמבר. יקב טוליפ, אי שם ליד קרית טבעון.

מרלו, קברנה, והגרנד ריזרב קברנה, יין משנת 99 שרק עכשיו מוצא לשוק (תעשו חישוב כמה חודשים הוא ייושן בחבית עץ אלון?). היין שילח מכת עיקצוצים בכל גופי, גיווי הזדקף, וחיוכי נמתח על כל פניי.

מסתבר שראו את זה, משום שבעל היקב, גבר בסוף שנות השלושים לחייו, במכנסים קצרות, וסנדלי שורש, נגש אלינו החל להסביר לנו על היין, ומיד שלף הזמנה להשקה הרשמית (סביר להניח שלא היינו היחידות שהוזמנו).

יצאנו מעט החוצה, אל מקום שולחנות הקייטרינג שנילווה לטעימות, ירקות חתוכים, זיתים, עגבניות שרי, לחמים מיוחדים טריים, וגבינות עיזים. טעמנו מעט, חיפשנו מקום לשבת בו, ופגשנו דוכן לשיפודוני בשר של המכולת הסינית. טעימים מאוד.

ודוכן לטעימת בירה גרמנית, עשויה מחיטה ולא משעורה. אל תשאלו אותי איך קוראים לה. לא זוכרת.

פמה לקחה בירה, התיישבה, ובזאת מיצתה את ערב היין.

אני חזרתי לטעום עוד יינות.

ניגשתי לדוכן שהסתבר לי בדיעבד שהוא של כרמל מזרחי.

יין רמת ערד, יתיר, ועוד אחד שאני לא זוכרת את שמו. טעמתי. לא התלהבתי במיוחד.

בעודי עומדת וטועמת, נגשו לדוכן שלושה גברים, גם הם טעמו.

כוסותיהם נמזגו והם עמדו ושוחחו ביניהם על הכתבה ב- YNEY על "כרמלה בנחלה" שכפי הנראה היתה מפרגנת.

אחד מהם שהיה גאה במיוחד על הכתבה (כפי הנראה יש לו קשר ישיר לכרמלה) עמד ומדד אותי במבטו, בעודו מחזיק בתחתית הכוס, ומאוורר את היין בסיבובים עדינים.

זה משהו שאני מעולם להצלחתי לעשות, לעמוד וולאוורר את היין, בעודי אוחדת בתחתית הכוס.

מה לעשות, אני ומוטוריקה עדינה מעולם לא חברנו ביחד.  פיל בעולם של חרסינה, כפי שידידי מעיד על עצמו. כן, גם אני.

תוך כדי שאני מחזירה לו מבט על מבטו, הבחנתי, לא היה קשה, שמנת הטעימה שלו הייתה הרבה יותר גבוהה בכוס משלי.

זה העלה בזכרוני את השיחה, כמה שעות לפני כן, על כך, שבארץ, כמו בהרבה מאוד מקומות רבים "טובים" ו"מפותחים" את החשבון, תמיד נותנים לגבר, ולו, נותנים לטעום ולהחליט על היין, ועוד כמה סממנים שונים המעידים שהחברה שלנו, לאו דווקא הישראלית, עדיין פטריארכלית, ופטרנליסטית.

לא יכולתי לעמוד יותר במבטו המתנשא, ויצאתי שוב, לעבר פמה שהשארתי לבדה יושבת, וגם בכדי לנקות את הגרון משאריות הטעימות שלא היו לי טעימות, סיבוב חוזר על דוכני האוכל, ועוד סיבוב בחזרה לטעימת היינות, הפעם לתישבי, פינו נואר שהריח לי כמו פילפל לבן, שזה מצידו מזכיר לי את הריח שהיה פעם באיזור גן העיר, כשעוד היה גן החיות העירוני (מישהו זוכר שהיה שם פעם גן חיות?), מרלו, מסידרה חדשה שלהם, וקברנה, לא אהבתי אף אחד מהם, למרות שאת המרלו מסידרת הויניארד אני די אוהבת.

שוב סיבוב לפמה המחכה, עוד כמה טעימות של גבינות ושיפודונים, וחזרה, הפעם בכדי למלא את הכוס כדבעי בגרנד ריזרב, של טוליפ. כך קוראים ליקב החדש.

כשניגשתי לדוכן של טוליפ התקבלתי בברכה של חברה ותיקה, במיוחד כשאמרתי שלדעתי זה היין המנצח (נו, בטח מנצח, 95 ₪ לבקבוק) ההוא שמדד אותי בעיניו, באותו מבט מלמעלה (איך מלמעלה ואני גבוהה ממנו?!), שוב היה שם, והפעם שינה מבטו, כשראה שאני נוהגת מעשה מבינה ביין, מנקה הכוס (לא מוזגים יין אחר בכוס שהיה בה יין אחד, והמהדרין אפילו מחליפים כוסות בין בקבוקים אפילו כשהם מאותה הסידרה), ומוזגת לעצמי.

חזרתי שוב לפמה, והפעם החלטנו לשים פעמינו לבית הקפה שנמצא לא רחוק משם, שבו יש קפה כל כך טוב.

התאווררנו בהליכה ואני עדיין לוגמת מכוסי הסמי מלאה, הקפה ודוגמאות הצ'וקולטה הסמיכה שהוגשו לנו היו סיומת נפלאה ליום שהיה נפלא בעיניי.

כמה טוב לקחת יום חופש באמצע השבוע.