צמח בר

אבל, וכאן בא – the big AVAL,

אבל, יש את התקופה הזו- בשבוע של לפני. לפני אתם יודעים מה, אז אני מתחילה לראות סרטים.

זה לא שאני מתעצבנת (גגגרררר....) יותר בקלות, לא.. יותר גרוע מזה, אני נכנסת לדכאונות.

קשים כאלו, קיומיים, אקזיסטנציאליסטיים, כאלו שרואים בהם את העולם כולו שחור משחור, ואין תקווה לעתיד טוב יותר, ואין סיכוי לשינוי מצב, כי ככל שננסה אין הרי בשביל מה.

בזמנים כאלו כל דבר שקורה לי גורם לי לבכי, אני רואה דברים שחורים שבכלל אין להם רגליים, ואין שום סיבה לראותם כך וממררת בבכי אדיר על כל דבר.

אומללות עצומה.

קשה לחיות עם עצב תהומי שכזה, בו את מרגישה שאיזה חור שחור שואב אותך לתוכו ואת נבלעת ונעלמת לחלוטין.

כל זה קורה רק בימים שלפני ברגע שזה כבר לא ב"לפני", הכל נרגע ואני שוב אותה האחת החייכנית, הצחקנית, הנעימה.

קשה לחיות כך, שבוע עד עשרה ימים מדי חודש, הנפילות הללו ןההתרוממות בכל פעם, מחדש הפכו קשות יותר ויותר ככל שהחודשים והשנים עברו.

היו זמנים שבהן לא קישרתי בין התקופה לבין איך שאני מרגישה, ולא הבנתי מה קורה לי, וחשבתי שאני חולה, מאניה-דפרסיה.

זהו מצב בו ריגשותייך עוברים כמטוטלת מתחושות היי ושמחת חיים, לתוך דיכאון אימים.

אחר שמתי לב לזמנים, וקלטתי שהמצב הוא פיזיולוגי וקשור בהפרשות הורמונים לדם.

מאחר ואני משתמשת באמצעי מניעה הורמונאליים האמורים לשלוט ולווסת (בין היתר) בהורמונים הללו, התופעה הזו אמורה להיעלם.

הרופא שלי- שווה אמנם, אבל בכ"ז זכר, ולא ממש מבין- הוא לא מאמין שזה לא עוזר, אבל מסתבר שכן, אני נכנסת לסרטים.

סרטים מיותרים.

תראו כמה הנושא בעייתי אצלי- יש לי אפילו קטגוריה על כך.....