אני מתנצלת מראש על כל הקישורים הללו. מי שבקיא בחומר, יכול לוותר עליהם.
בעצם ג מי שלא בקיא בחומר.....
אה, ואני מתנצלת גם על האורך.
יש כאלו שאין להם סבלנות.
(כמוני לדוגמא. דההה!)
אם קורה לך דבר מה, את צריכה להביט סביבך ולמצוא את מה שאת יכולה ללמוד מזה.
אם זה קורה לך שוב ושוב, במיוחד אם זה קורה לך בנקודות זמן דומות, היקום צועק לך בשאגה רמה.
לפני חמש שנים פוטרתי לאחר ארבע שנות עבדוּת ממקום שמאוד אהבתי ומאוד השקעתי בו.
הבוסית שלי שהייתה רדופת שדים (לפחות לפי הודאתה), ואני באמת לא מאשימה אותה, היא הייתה מישהי שעדיין אני אוהבת אותה, למרות שזו הייתה תופת לעבוד איתה.
הייתי נותנת לה כל שיכולתי, למרות שחומרית היה לה הרבה יותר מאשר לי, יותר מאשר רוב תושבי המדינה הזו (פחחח...משפחת פראדה או לא?).
כל מי שבאה אחריי לא שרדה יותר משנה, למרות שהתפקיד קוצץ לשליש.
קולגה משם ואז, שנשארה עם היום, אמרה לי שאני מיתולוגית שם, כמו אקס מיתולוגי ושאין מי שנכנס בנעליים שלי.
ישבתי אז כמעט שנה בבית.
לפני ארבע שנים בדיוק כתבתי את זה.
שלושה שבועות אחרי כן התחלתי קורס ממיין בחברה שבה המשכתי לעבוד לאחר מכן, אח"כ עברתי לחברה אחרת, עדיין באותו התחום.
הקטע עדיין/ שוב רלבנטי למעט מספר שורות.
הבגדים שלי לא מעודכנים בכלל ולא רק ל-לפני שתי עונות (אין לי סבלנות לקנות בגדים).
אני דווקא רזה יותר בשתי מידות מלפני הפיטורים האחרונים - מה שאומר שאני רזה בכ-שש עד שמונה מידות מהזמן שבו כתבתי את היצירה ההיא.
אני לא מכירה את לוח השידורים של הטלוויזיה האוזבקית. רק את של ה- BBC prime.
ו-אני כבר לא מעשנת.
חוץ מזה...
אני לא עובדת כבר יותר מדי זמן, כמעט שנה.
לפני כשנה פחות או יותר, חליתי.
זה התחיל בדלקת בדרכי הנשימה העליונות, התפתח לברונכיט "קלילה" וכשכמעט החלמתי וכבר חזרתי לעבודה, חטפתי על הדרך דלקת ריאות, ולקראת הסוף הרופא הוסיף לתבשיל חשש לזאבת.
במשך כחודשיים וחצי הייתי בעבודה אוף-אוף,
יותר אוף מאשר און.
כשחזרתי לעבודה- פוטרתי.
מבחירה, העדפתי שלא לחזור לעבוד ולהשקיע קצת בלימודים וקצת במנוחה.
את הפיצויים שרפתי בברצלונה עם שוגר, ואת דמי האבטלה, על הלימודים ועל החיים ועל בכלל.
רק בקיץ התחלתי לחפש בפועל עבודה (למרות שבמהלך החודשים זרמו אליי די הרבה הצעות עבודה שסירבתי להן).
בכלל לא הייתי סגורה באיזה כיוון לחפש.
אז חיפשתי בגדול בשני כיוונים- הראשון- בתחום שבו עבדתי לאחרונה ודי רציתי לעזוב, אבל יש לי שֵׁם, ואני מקצועית, עם ניסיון, ואני יכולה לדרוש משכורת ותנאים, ויותר קל לי למצוא עבודה וידה, ידה, ידה, ובלה, בלה, בלה.
השני- היה יותר לכיוון שאליו אני רוצה להתפתח. כתיבה, זה בגדול- לא ממש ממוקד.
לכל תחום היו את ההתלבטויות שלו, לכל דבר היו את הלחצים שלו, וכמובן נוספו לכך לחצים חיצוניים, אמנם שלי, אבל כאלו שאינם בהכרח שייכים באופן ישיר למציאת תחום הקריירה שלי.
חיפשתי, התלבטתי, בקול רם ובכתב.
דחיתי הצעות על הסף, פוצצתי מו"מ עם חברות שנראו על הנייר טוב אבל משהו בבטן ביחס אליהן חסם אותי, מנע ממני מלחתום איתן.
מאוד רציתי לעבור לתחום של כתיבה, יותר נכון- תוכן, באינטרנט. אבל לא הייתי משוכנעת (אני עדיין לא) שאני מסוגלת להתפרנס מזה, וזה לא בגלל שאני חושבת שהכתיבה שלי לא טובה.
קיבלתי עלבונות במקום דחיות, פגשתי בחשיבה דוגמטית קפואה וקופסתית, שאינה מסוגלת לראות מעבר לנוסחאות ותאריכי לידה.
במקום אחד אמרו שאני מבוגרת מדי לעריכת תוכן באינטרנט. "העולם שייך לצעירים" אמרו לי.
מקומות אחרים פשוט דחו על הסף או רק התעלמו.
אני לא מאשימה אותם, אני טובה אבל אין לי ניסיון מקצועי בתחום.
ואני עדיין לא מוכנה להילחם על משהו שאני חשה חסרת ביטחון לגביו, גם אם זה החלום שלי.
והמשכתי לבדוק הצעות בתחום הישן, שהוא לוגיסטי, תיפעולי, פחות תוכני.
ביום שבו אמרתי לחבר קרוב שאתפשר ואסכים לעבוד בתחום הישן, רק אם אקבל הצעה שהיא ממש טובה, לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינת שאר התנאים המבניים והסוציאליים, בדיוק ביום שבו זרקתי לחלל האוויר את המילים הללו בקול רם, קיבלתי טלפון מחברת כ"א שמעולם לא ראתה אותי והתבקשתי לגשת למקום חדש.
ביום הראיון, הייתי חולה (דלקת בדקי הנשימה העליונות, מעגלים של חיים, אמרנו כבר?) על אנטיביוטיקה אף סתום ומיגרנה.
הלכתי בלי רצון רב.
המשפט הראשון שאמרתי בראיון היה התנצלות על כך שאני לא בשיאי וממש לא היה איכפת לי איך זה יתקבל.
אותו השבוע, עם כל המחלה וכל האנטיביוטיקה היה אחד הקשים בתקופת חיפושי העבודה שלי.
שלושה ראיונות ביום, או לחילופין מבחני תעסוקה, אחד מהם, כן, היה של המקום הנחמד הזה.
ותאמינו לי, זה קשה.
הייתי מגיעה הבייתה מותשת נפשית.
המבחנים הללו, הראיונות הללו, גם לאחר שעושים זאת במשך זמן רב, וכבר מתורגלים לצאת ולהיכנס למוד המתראיין, זה לא קל.
והמבחנים?
למרות שידעתי מה התשובות ה"ראויות" היו מקומות שבהם חשבתי וחפרתי בעצמי על מנת לתת את התשובה הכי טובה שתהיה הכי קרובה לאמת.
אז על מה רציתי לדבר, אחרי כל הפתיחה הארוכה הזו?
על דברים שקורים, וקורים שוב, עד שאני לומדת מהם.
החלפתי המון מקומות עבודה, תמיד הייתי אני זו שקמה והלכה, אחרי כמה שנים.
רק פעמיים בחיים שלי פוטרתי .
בשני המקומות פוטרתי לאחר שנתתי המון מעצמי, המון מהזמן הפנוי שלי, השקעתי עד שהבריאות שלי התערערה.
נתתי את כל מה שהיה לי, בלי לבקש בחזרה תמורה.
זה הרגיש כמו אותו בחור שזרק אותי בלי להעריך את שקיבל ממני, כמו סובב לי את הגב והלך עם מישהי אחרת, בלי לחשוב פעמיים, בלי להניד עפעף, בלי לאמר מילה.
זו הייתה בגידה.
בחודשים האחרונים הבנתי שזה בערך אותו הדבר, עבודה וזוגיות.
את נראית כפי שאת רואה את עצמך, את נתפסת כפי שאת תופסת את עצמך.
אם את לא מעריכה את עצמך, אחרים לא מעריכים אותך.
אם את לא דורשת זה סימן שאת לא מעריכה את עצמך.
אם את לא דורשת, את לא מקבלת, אין גם מי שירצה לתת לך.
ואם את חושבת ש"מגיע" לך, שאת שווה
ואם את עומדת על שלך, ואת לא מתפשרת,
ואם כך את גם מציגה את עצמך
יגיע מקום העבודה שייתן לך את מה שאת מבקשת, אפילו יותר.
יגיע גם האיש שייתן לך ברצון, מבלי שתיאלצי להיאבק על כך איתו.
מקום עבודה שגם את תרצי לעבוד בו.
איש שגם את תרצי להיות עימו.
כשקורה לך אותו הדבר שוב ושוב, את צריכה לבדוק למה זה קרה, ומה את אמורה ללמוד מכך.
לפעמים מתגשם חלומו של כל שכיר, שבו הוא מקבל יותר משהוא מעז לדרוש....
אני יודעת שהרווחתי זאת בעבודה קשה.
בדם יזע ודמעות.
ואני יודעתשהם ירוויחו עוד יותר ממני על העיסקה הזו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
