לשאלתכם, כן התחלתי השבוע לעבוד.
דווקא ה-להתעורר בבוקר הראשון היה לי הכי קשה.
כמעט חזרתי למיטה, כמעט התכסיתי בשמיכה עד מעל לראש (היינו- התחבאתי), כמעט התקשרתי להגיד שאני לא באה, כמעט הברזתי, אבל זה היה רק בכמעט.
בערב, חיכתה לי אמי עם השאלה- איך היה, גם אחותי התקשרה לשאול ואחי, שקפץ לבקר בערב אחרי השיעורצילום שאל- איך היה בעבודה החדשה?
'עבודה' עניתי
'אם זה רק זה כבר ביום הראשון שלך, מה יקרה בעוד חודש?', שאל.
'לא מתלהבת עכשיו, נזהרת מלקבל את הסטירה'
'אה', ענה, 'את לא מתלהבת עכשיו, בכדי להתלהב אח"כ'.
ואחרי שניה הוסיף- 'זה דפוק, את עקומה'.
בימים הראשונים בכל מקום עבודה, אני חוזרת תשושה וגמורה, לא מסוגלת לדבר, לא מסוגלת לתקשר, לא נגשת למחשב ולא מסוגלת לשום מאמץ, גופני או שכלי.
משמרת את כל המשאבים שלי להטמעות מחדש.
אחרי שנה שאני לא עובדת, קשה להיחשף לכל כך הרבה אנשים חדשים בבת-אחת, אפילו בהפסקות אנחנו הולכים לאכול ביחד.
ביום השלישי, כבר לקחתי את ההפסקה לבד ונשמתי לרווחה, שוחחרתי ממועקה לא ברורה ואז הבנתי שהיה לי קשה עם כל כמות האנשים הזו.
ברגע שהבנתי כבר היה לי יותר קל.
ביום רביעי, כבר התחלתי להבין שטוב לי שם ואני מחבבת את האנשים, ואפילו העבודה מתחילה להיות מעניינת, ואני טאצ' ווד, שומו שמיים, מתחילה להתלהב מהחברה עצמה, ומהאפשרויות והפוטנציאל שנפתח לפניי שם. אפילו חשבתי בצורה מעומעמת שכל הדרך הארוכה שעשיתי בשנים האחרונות הובילה אותי לכאן, וכאן זה הולך להיות הבית שלי בשנים האחרונות.
אבל לא ממש העזתי להודות בכך ביני לבין עצמי, פולניה שכמותי, מפחדת להודות בדברים "טובים" מפאת עין הרע.
אבל איכשהו הדברים מסתדרים לי לאט לאט.
וכשאת עסוקה ומרוצה, יש לך יותר זמן ומרץ לעשות יותר דברים,להפגש עם אנשים, לקנות בגדים – כבר שלוש וחצי שנים- מאז הברמצווה של בן אחותי, לא עשיתי קניות "רציניות" – למעט חולצה או שתיים, שאמא שלי גררה אותי לקנות בשערות.
ופתאום, אני יוזמת פגישות, קניות, קפה, שיחות, וארוחות בוקריים של שישי, אפילו נסיעות.
ועדיין מפחדת להודות,
אני אופטימית.
אה, ומזל טוב לטליק ליומולדת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
