פעם חשתי שאם אדם מסויים, ראובן נקרא לו לשם הדיון, חש משהו ביחס לאדם אחר, שמעון, נקרא לו לשם הדיון, אזי אותו שמעון, חייב לחוש כלפי ראובן את אותו הדבר, ובאותה העוצמה.
ידעתי שזה לא נכון, אבל המרחק בין הידיעה להרגשה שבלב הוא רחוק.
קורה ששני אנשים נפגשים.
קורה שכל אחד מהם מרגיש משהו כלפי האחר.
קורה שההרגשות שכל אחד פיתח כלפי האחר, אינם משתווים.
קורה שהתחושות של כל אחד, שתיהן בעלות עוצמה, אבל אחרות.
קורה, שמתפתחות תחושות הדדיות אצל שני בני האדם שנפגשו.
קורה שאצל אחד מהם, הרגש שינה כיוון והפך למשהו אחר.
קורה שהרגש שהתפתח אצל אחד מהם, ראובן נאמר, נגדע באיבו, מסיבות כאלו ואחרות, ומת בעוד שהרגש של שמעון המשיך להתקיים.
קורה.
דברים כאלו קורים.
כן, ידעתי כל זאת לפני כן.
אבל בראש.
לא בלב.
לא בגוף.
זה השיעור שנועד לי לעבור בחודשים האחרונים.
חוסר ההדדיות בין אנשים.
חוסר השיוויון ברגש שבין שני אנשים.
מה שאני אני הרגשתי כלפי אדם מסויים, לא בהכרח הוא הרגיש.
ולהיפך מה שאיש מרגיש כלפיי, לא בהכרח אני צריכה להרגיש כלפי הוא.
הייתי צריכה לעבור כל כך הרבה שנים וחתונה אחת, ועוד מפגשים עם מרגישים, ועם לא מרגישים בכדי להבין.
בגוף ולא רק בראש.
# # #
הוא מיצה את מה שהיה והמשיך הלאה, בעוד אני נתקעתי במה שהיה.
משום מה אני ציפיתי שמה שאני הרגשתי, גם הוא ירגיש.
לקח לי הרבה זמן להבין, שלא כך הוא.
לוקח לי הרבה מאוד זמן להמשיך הלאה.
הדדיות ברגש צריך לבנות.
כמו אמון, וביטחון.
צריך להתאמן, ולהמשיך באימון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
