"הייתה רעידת אדמה"
צעקו אנשים במסדרונות, אני חייכתי
אל בת שיחי, ושאלתי- "הרגשת?"
ענתה לי- "לא, לא
הרגשתי."
אח"כ, בחדר הישיבות, רגע
לפני שהתחילה הישיבה, הצמדתי פניי אל החלון,
שם, מעבר לפיסת אדמת-בתה, הקציף הים
וסער, וגלים התנשאו עד למגבוה.
חמש דקות אחרי כן, כבר לא ניתן היה לראות מאומה.
בצד השני של המסדרון, מבעד
לחלונות, נראו שלוליות עצומות שלא התנקזו בחניונים וברחובות.
אנחנו ישבנו לאכול, בעוד הרעמים
מהווים לנו מוזיקת רקע חמימה.
איתני הטבע נותנים לנו טעימה
מעוזם.
בסופו של יום היא מחייכת אליי
ואומרת – "אני נהנית לראות אותך רוקדת במסדרונות".