צמח בר

 "כמה את יפה", אמר כשטיפסתי אל הג'יפ ורכן אליי לנשיקה.

וכשהלכנו לפאב, וניסינו לעקוף את השיפוצים ברחוב, אחז בידי ואמר, "תזהרי על נעלי הבובה שלך".

"שמת לב לנעליים שלי?" שאלתי בהפתעה.

"אני תמיד שם לב אלייך", ענה, "הן סגולות."

מזל שבחושך לא רואים כשאני מסמיקה,

"ולמה בעצם לא נעלת נעלי עקב?"

"כי אני לא רגילה לצאת עם מישהו ששם לב".

אח"כ אצלו בדירה רקדתי עירומה מול החלונות הפתוחים,

מתערסלת ומתלטפת בצעיף ארגמן,

והמולת התחבורה עלה מהרחוב הסואן גם באמצע הלילה,

וברקע שר יזהר אשדות – "בכל פעם אני מתאהב בך מחדש", בקולי קולות,

ולכפות רגליי היחפות נדבק אבק,

האבק של החיים, או של השיפוצים

והוא שלח את ידיו אליי ואמר לי- "בואי".

בכל פעם אני שוכחת כמה הוא רזה כשהוא עירום.

***