צמח בר

הייתה יפה.

לא במובן במקובל של היופי.

לא באותו יופי בובתי, חסר אופי ועומק, מהוקצע שראה בטלוויזיה, ובמגזינים של אחותו.

היה בה משהו שמשך את העיניים שלך אליה וגרם לך לרצות להשהות מבטך שם לעולמים.

הבחין בה בפעם הראשונה לפני כמה חודשים, כשירדה לקנות ירקות אצלו בחנות.

נראתה עייפה, אפרורית, סתמית, תשושה ממעבר לדירה החדשה.

המשיך לראות אותה מדי יום עוברת או חוזרת.

יום אחד, חייכה אליו, חיוכה הגיע לעיניה, והן ניצתו.

מכאן ואילך, חיכה. חיכה שתעבור תסתכל אליו ותחייך, חיכה שתרד לקנות אצלו ירקות.

היה רוצה לבחור בשבילה את הירקות הכי טובים, רצה להגיד לה הרבה דברים, אבל בכל פעם שהייתה נכנסת, לשונו כמו דבקה לחיכה, ורגליו נתאבנו, היה עומד מאחורי הקופה, ומחכה שתגיע אליו משיטוטיה בחנות.

לפי כמות ואופי הקניות שלה, הבין שחייתה לבדה.

שתיים שלוש עגבניות, שניים שלושה מלפפונים, תמיד פטריות טריות, חסה, לימון, בצל, חציל אחד פעם ב...

לא מבשלת, חיה לבדה.

החודשים עברו, החורף עבר, וגם הקיץ, השילה בגדים כמו גם משקל, הליכתה השתנתה, הפכה קלה יותר, נראתה עוד יותר צעירה ממקודם. 

הזיק השובב בעיניים נשאר אותו הדבר.

יום אחד, הביט בה בעצב כשעברה חבוקה ברחוב עם גבר.

הוא לא ראה אותו שוב.

היא ממשיכה לעבור ברחוב, הליכתה קלה עוד יותר כמעט מרקדת.

חיוכה רחב עוד יותר.

ועיניה מנצנצות כזיקוקין די נור.

המשיך להסתכל עליה ממרחק.

והסתיו התקרב.