מטר הזלעפות שניתך עלינו בבוקר השאיר את הרחובות ריקים כמעט מאנשים ורק מי שהיה חייב לצאת מהבית- נמצא מהלך ספון בתוך מעילו, צעיפו כובעו ומטרייתו.
ההפוגה הקלה שחררה לזמן קצר את האנשים שרצו לחנויות לצרכי הצטיידות – והתור בסופרמרקט התארך כאילו קץ העולם מגיע, ואין לאף אדם ולו פירור של מצרך מזון כזה או אחר, להעביר בו את השבת.
אחר חזרו הגשמים, אך מעט יותר בעדנה, ואני הבטתי מהורהרת דרך החלונות על המגדלים הגבוהים כהגד השמים האפורים הכהים.
שישי של חורף.
מחר כבר ירדו פחות גשמים אם בכלל.
החורף גורם לי להירהורים.
מחשבות שעוברות בי כבר כמה ימים.
כל חיי כמהתי למערכת יחסים רציניות.
היו לי הרבה מאוד זיונים, הרבה מאוד, מאות.
אבל זה לא נבע מהרצון לזיון לכשעצמו, אלא מתוך המחשבה (לא, בלי הערכה עצמית נמוכה) שהזיון המעולה יגרום לגבר להשאר לידי.
היו לי גם לא מעט מערכות יחסים ארוכות ומחייבות.
זה היה הצורך העיקרי שלי- הזוגיות.
כך מבית למדתי להגדיר את ההצלחה האישית שלי. הצלחה במציאת בן זוג.
זוגיות.
זו הייתה הכמיהה העיקרית והבסיסית, והגורם שהוביל את מירב ההתנהלות האישית שלי.
לכל מקום שהייתי נכנסת אליו הייתי בוחנת את הפוטנציאל- הגברי כמובן, מה מצבם של הגברים, כמה מהם פנויים, כמה שווים, כמה יש שווים שהם פנויים, וכמה יש פנויים שהם שווים.
לפי המצאי הייתי מקבלת החלטה וקובעת דעתי על המקום. על המקום. על הפנים.
אני מניחה שגברים זיהו את המבט המחפש הזה שלי- זה סוג של מבט מורעב של ברקודה שמחפשת טרף לעטות עליו, עד מהרה הייתה נועצת ציפרניי, וניביי בגרונו של הזכר הנבחר, וגורלו של האומלל נקבע בלי שתהיה לו יכולת השפעה...הכל למטרה טובה (צדקה?), הכל כשר במאבק למציאת בנזוג מיוחל.
רעבה, הייתי וחסל.
לא עוד.
אמנם הרגלים של שנים, קשה להיפרד מהם, ועדיין אני שוקלת כל זכר שנכנס לרדיוס שלי במונחים של פוטנציאל זוגיות, אבל משום מה, לא בא לי.
ואני די מפתיעה את עצמי, כי מאז שנפרדתי מהאקסטרא-אורדינר, לא נכנסתי למערכת זוגית כזו או אחרת.
בהתחלה, אני מודה, זה היה כי לא התגברתי עליו, גם חששתי שוב להתרגל, שוב להפתח, שוב להתאהב, שוב לפתח חולשה, רגשות ורגישות– ושוב להיפגע.
אחר כך- כשכבר הבנתי שעברתי הלאה, לא בא לי.
לא בא לי להכנס לתוך מערכת יחסים מורכבת.
לא רוצה לפתח רגשות, או ליצור מחוייבות, ציפיות ושאר סטים של מצעים.
רוצה משהו קליל, רגוע ונעים, משהו שזורם בנעימות, ללא מערכת שעות, ותכנונים של שבועות מראש, ללא הורים וארוחות, בלי לינות משותפות, כך כשטוב ומתאים אז הולכים, ואם לא, אז לא מוכרחים.
בינינו, כך, זה היה אמור להיות עם האקסטרא-אורדינר, הייתי צריכה משהו שיעביר טעם קודם- מריר חמוץ וחרעיף שנותר ועקץ בגרון; באתי בגישה קלילה ובאיזה שהוא שלב איבדתי את השליטה.
ושוב אני כאן, לא רוצה משהו מסובך או מורכב, אבל כבר לא רוצה יותר להיות לבד.
אם כבר אני רוצה משהו, אז שלא ידרוש ממני יותר מדי משאבים רגשיים, שזה יהיה מערכת ואיש שיחמיאו לי כאישה חושנית וכאדם חושב, כילדה נהנתנית, וכבוגרת רציונלית, מישהו שיהנה ללכת איתי למופעי מוזיקה, או לסרטים והצגות, מישהו שאוכל להגיד לו- לא בא לי לראות אותך היום, ומחר אני עסוקה מדי בשבילך (כן אני יודעת, אני יוצרת את המציאויות הללו, לטוב ולרע)
מישהו שאוכל להתקשר אליו, כשבא לי, כשאני יוצאת מהעבודה, או שלא אדבר איתו חמישה ימים ברצף, כי לא בא לי, או כי הייתי עסוקה.
מישהו שיבוא עליו בקלילות, בלי לפתח רגשות, מישהו שאוכל לקרוא לו ידיד שלי, אבל שבינתיים – בחצי השנה הקרובה בכלל לא ארצה לקרוא לו חבר שלי.
טוב, די.
כרגע לא בא לי על זוגיות כבדה, ומצד שני כבר לא בא לי על להיות לבד יותר.
אפשר גם לקרוא לכך ידידות (אוך המילה יזיזות היא כל כך מגעילה, ולא זה מה שאני רוצה...)
ולא, אני לא בודדה, ולא, אני לא נכאה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
