צמח בר

"כי זה כביש חדש דנדש", אני עונה.

עד הר הצופים, הכביש מוצף בעמודי תאורה מקושטים בחנוכיות קטנות, וזה מראה יפה.

"מעניין איך הערבים מרגישים לנסוע על הכביש הזה", הוא מלמל מתחת לשפם,

"בטח בחג המולד שמים עצי אשוח קטנטנים" עניתי.

גם אחרי הר הצופים, זה עדיין נקרא כביש אחד, אבל כבר אין עמודי תאורה, ואורות העיר כבר לא נראים, חושך צלמוות, זה כנראה כי לאפאחד לא אכפת מה יקרה בחושך.

עד הצ'אנס האחרון וצומת יריחו פגשנו לפחות שלושה מחסומים שעצרו אותנו ושאלו בתמיהה מה אנחנו עושים כאן בלילה שכזה, ומאיפה בכלל באנו, ולאן אנחנו הולכים, מהקפה של השבאב, היינו שמחים, וענינו מצחקקים, "אנחנו מטיילים".

חשוך ואפל לאורך ים המלח בלילה בשישי, ושומם, אין כמעט רכב לרפואה, הדרך פנויה, חשוכה או לא. יש לו מערכת יחסים מורכבת וארוכה עם גרגירי האספלט המרפדים את הכביש, והם השתדלו שלא נפגוש בבורות בולעניים.

הדרך עברה במהירות, ואפילו עצרנו לקחת לריאות את ריחו של ים המלח.

הקור היבש החזיר אותנו בחזרה לרכב.

אחר כך, במצפה זוהר עצרנו לנשום את השקט שנקרע מדי פעם על ידי כלי רכב או משאית שמיהרו לברוח ולהשאיר אותנו לעצמנו.

השמים הכהים היו זורעי כוכבים מנצנצים שנראו כמו פירורי חלה זוהרים על מפת שולחן כחולה, לאחר הקידוש בשבת.

התעטפנו במעילים ונקענו צווארים רק בכדי למצוא את העגלות, הגדולה והקטנה, ואני חטפתי סחרחורת כי הלכתי ופניי כלפי מעלה, עיניי לא יכולות להינתק מהמראה מרהיב העין ושובה הלב.

לא חושבת שיש מראה כזה יפה כמו הכוכבים הנראים בליל צינה מהמדבר.

משהו בצלילות של האוויר, בשקט המדברי ובשממה, מעצים את המראה.

כשחזרנו לכביש סדום ועמורה- סליחה- סדום-ערד, לא הצלחתי לספור את הסיבובים מהבחילה, ולא הפסקתי לפהק, אבל הנוף הדמום הכהה, ההיולי, המיתי, האלמותי, השאיר אותי חסרת מילים ודמומה, ואולי הייתה זו השעה?

"זה מספיק גדול בכדי להיות באר שבע", אמרתי לו, והוא צחק.