טוב, כמעט לבן. והיא נקבה.
דריה שמה.
עכשיו אני בבעלותם של שני חתולים.
הבכור, אושר שמו.
כמעט בן שנה.
שחור כמעט לגמרי למעט כיתמון לבן בחזהו שכמעט לא רואים.
והחל מאתמול, דריה, לבן עם כתמים אפורים. בסביבות הגיל של חודש.
הוא מפונק ורגיל לקבל את מלוא תשומת הלב שלי, השתעמם בתקופה האחרונה וביקש לצאת לחצר לפגוש חתולים נוספים מהם פחד עד אימה.
הוא קיבל אותה ביריקות ובאיומים, אבל לא סימר שיערו, הוא לא היה צריך, היא כל כך קטנטנה לידו.
היא כל כך חביבה, נסיכת הנחמדות, לאחר שבדקה בהססנות את הבית שהיה ממלכתו הבילעדית, ניסתה להתקרב אליו, והוא לא ממש נתן.
עכשיו שניהם ישנים, הוא על המיטה, היא על הספה.
עדיין הוא לא כל כך נותן לה להתקרב אליו, אבל זה מצחיק לראות אותה מנסה להתקרב אליו, והוא יורק ובורח.
אתמול עוד הפרדתי בין ארגז הצרכים וקעריות האוכל והשתיה. עכשיו הם אוכלים, כל אחד לחוד, מאותה הקערית (מאותו המסטינג...).
ברגע שהכנסתי אותה לארגז הצרכים, היא הבינה ייעודו, ושם עושה את צרכיה.
לו, קשה השיתוף הזה.
מפונק.
מתנהג כמו בן בכור, למשפחה אליה נוסף תינוק חדש.
ובעצם למה לא?
אבל לאט, לאט אני מנסה להבהיר לו, שאני לא הולכת ממנו לשום מקום, ושאני תמיד אוהב אותו.
הוא הבכור שלי.
שינויים קשים עליו.
הוא לא אוהב שאני משנה סדר רהיטים, או מחליפה מיקום של קופסאות ושאר מיני דברים.
אני מקווה שהוא יסתגל אליה.
בלילה כששכבתי לישון, קראתי לו שיצטרף אליי, כהרגלו.
הוא לא רצה לבוא, נשאר על הריצפה הקרירה.
אבל דריה נענתה להזמנה, טיפסה על סלסלת ספרים שהייתה ליד המיטה, ועלתה עליה.
הוא מיד קפץ גם כן, היא התיישבה ליד ראשי, הוא ליד רגליי.
כשהיא חיפשה מקום על הכרית, הוא התעצבן, וירק, קפץ לכיסא המחשב, ונשאר שם מסתכל עליי במבט בוחן, אולי בכדי לראות מה אעשה.
בכדי לא לעשות איפה ואיפה, העברתי אותה לספה, והרחקתי את סלסלת הספרים.
בבוקר התעוררתי, כשהוא לידי.
גם בצהרים כשנכנסתי שוב לישון, הוא בא אחריי, היא כבר לא.
אולי בעתיד, הוא יסכין אליה.
זו דריה
ואת אושר אתם כבר מכירים...
וכאן אושר בודק, האם היא מספיק סטרילית לטעמו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
