צמח בר

טוב, די.

נמאס לי.

נמאס לי לשבת להמתין שאחד מכם יגיד שהוא רוצה.

נמאס לי מהמשחקים הללו.

נמאס לי מלא לדעת מה יקרה בפעם הבאה שנתראה.  או מתי תהיה הפעם הבאה.

אני רוצה כל אחד מכם, כל אחד ואחד מכם מוצא חן בעיניי.

אבל אף אחד מכם לא מוצא חן בעיניי כפי שאתם מתנהגים.

ואני לא רוצה יותר.

לא כך.

אני רוצה מישהו, שאוכל להיכנס בין זרועותיו כשאני חוזרת מהעבודה בלילה.

מישהו לצאת איתו לשתות משהו, להצגה, לסרט,  או סתם לשבת עם חברים.

מישהו שאני יכולה לבנות איתו משהו שיהיה ממשי, ולא רק בדמיונות שלי.

מישהו שיהיה ראוי לי.

מישהו שלא ישחק איתי משחקים.

מישהו שיהיה גבוה ממני, ולא רק פיזית.

מישהו שאוכל לשוחח איתו בגובה העיניים.

שלי. וגובה העיניים שלי הוא גבוה. מאוד.

מישהו שיוכל לקבל את העצמיות שלי, את העצמאות שלי, ועם זאת את הרצון שלי להיות ביחד ואת הצורך שלי להישען ולסמוך.

מישהו שאוכל לנסוע איתו לסופשבוע.

מישהו שאיתו אוכל לבכות, ולצחוק.

מישהו שיהיה זמין כשאזדקק לכתף לבכות עליה, לשפוך את הלב, לדבר, על אבא שלי, על החתולים שלי, על החברות שלי, עליי.

מישהו שיוכל להאזין, ולהקשיב גם למילים שאני לא אומרת.

מישהו, שיהיה חבר טוב, וגם מאהב מעולה.

מישהו שאיתו ארצה, אולי, בעתיד הלא רחוק, לבנות משפחה.

מישהו שיהיה עזר לי, ולא כנגדי.

מישהו שלא ישתמש במילים שלי בכדי לגרום לי לעשות דברים.

מישהו שיגיד לי מילים שאני רוצה לשמוע, פשוט כי הוא רוצה להגיד.

מישהו שיהיה גבר.

איש אמיתי.

מנש.