צמח בר

תמיד כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, מאוחר בלילה, עם הנהג הערבי, אני מביטה מבעד לחלון הרכב בשדות החולפים לנגד עיניי במהירות, עוצמת עיניים ומדמיינת את עצמי, רכובה על סוס, מתחרה ברכב הנוסע, חשה את שרירי החיה בין ירכיי, נמתחים ומשתחררים בתנופה. חשה את הרוח שבאה מולי, את שיערי המתבדר בה. כל כך מוחשית ההזיה הזו, עד שאני כמעט סובלת מכאבי שרירים ואגן כשאני יורדת מהרכב. 

אני קצת מתבעאסת לחזור למיטה ריקה, לאין חיבוק.

אמנם הבית מלא. מלא בשני חתולים שדורשים תשומת לב, ושיחה, והתייחסות, אבל חסר החיבוק החם בלילה, כשאני הולכת לישן.

פעם לפני כמה שנים גם הרגשתי כך. במיוחד בימים שעבדתי בשעות מטורפות, וחזרתי הביתה תשושה וחסרת כוחות לחלוטין.

אבל אז, הייתי מרגישה בנוסף לכך , או בגלל, מסכנה שאין לי למי לחזור הביתה, כי לכולם יש ורק לי אין, וכולם נמצאים בבית עכשיו, בזוגיות נינוחה, או מתלבשים לקראת יציאה, או משוחחים בטלפון, או משהו. לכולם יש עם מי להיות ורק לי לא. ככה, בכל אופן, הרגשתי למרות שידעתי שלא בהכרח זה נכון, ולא כל זוגיות היא טובה או מאושרת, ולא לכולם יש. אבל אני הרגשתי שלכולם יש ורק לי אין.

גם היום כשחזרתי העבודה, הרגשתי שחבל שאני לא חוזרת למישהו שיחבק אותי כשאבוא, או יכין לי משהו לשתות עוד לפני שאכנס הביתה. אבל לא נכנסתי לדיכאון מזה. לא הרגשתי שלי אין ולאחרים יש. כשהתקרבנו, ספקתי ידיים בהנאה, ואמרתי לנהג, איזה כיף לחזור הביתה.

ואז הבנתי, תחושת החוסר שלי באה דווקא מתוך המליאות שאני חשה בה. המלאות שנובעת ממני, ולא מתוך איזה מילוי חיצוני. אמנם חסר לי האיש, החיבוק, השיחה, החיוך הצחוק, או מה שלא יהיה, אבל אין בכך בכדי להשלים אותי.

וכשהבנתי את העובדה שהחסר שלי בחיבוק, לא מביא איתו את תחושת המסכנות שהייתה מגיעה בעבר, השלמתי עם התחושה הזו. הבנתי שזה בסדר שארגיש כך.

לא, לא זאת כוונתי, לא יודעת איך להסביר במילים.

פחדתי להרגיש חסרה, כי בעבר זה הביא אותי להרגיש מסכנה, ולפצות עצמי בדרכים שונות.

והיום כשהבנתי שאותה תחושת חוסר, לא מביאה איתה תחושת מסכנות אומללה, אני מרשה לעצמי, לחוש את החוסר במלואו, לדון בו, להודות בו, להבין אותו, להכיר בו.

ופתאום זה לא כואב כל כך.

ופתאום אני פחות צריכה.

זה משחרר.

פעם ניסיתי לשכנע את העולם ואת עצמי, שאני לא צריכה את בן הזוג בכדי להרגיש שלמה, והרגשתי מסכנה שאין לי בן זוג (טוב, לא באופן מודע, אני יכולה להגיד במבט לאחור, שכך הרגשתי).

היום כשאני מודה שאני רוצה בן זוג לחיים, דווקא עכשיו אני מרגישה שלמה יותר מתמיד.

פעם פחדתי להזדקק למישהו, זה נראה לי כחולשה.

היום אני חושבת שהזדקקות הדדית, או צורך בחברה או בבן זוג, הם חלק מאבני היסוד של התקשורת האנושית. של החברה האנושית, של להיות אנושי.

לא טוב היות האדם לבדו.

גם החתול.

אה, ועוד משהו, במפתיע השבוע הבנתי דבר נוסף.

השתלבתי שם.

במקום העבודה שלי.

אני אחת מהם.

אני עדיין מרגישה שונה, אחרת מהם, אבל זה לא מפריע לי.

הם לא מפריעים לי להיות מי שאני.

להתנהג כפי שאני רוצה בלי לשים לעצמי גבולות של מה ראוי... טוב, אני לא הולכת ומשכיבה גברים על השולחנות, או הולכת בעירום מלא, או משהו חריג כלשהו, אבל אני בהחלט כמעט ללא תחפושות א מסיכות.

אני גם יודעת מאיפה זה נובע.

כי לא איכפת לי מה דעתם עליי.

אני לא מנסה להרשים, או למצוא חן.

זה ממש לא איכפת לי אם זה יקרה או לא.

אם יעריכו אותי  או לא, אם יאהבו אותי או לא.

אז אני, אני.

כמו שעם גברים, דווקא אותם שאני רוצה למשוך אליי, להרשים אותם, לגרום להם לרצות לראות אותי עוד ועוד, לדבר איתי, דווקא אותם שהייתי רוצה שיתאהבו בי, דווקא עם הגברים הללו אני נאלמת דום, חוסמת את עצמי, בוררת התנהגויות ומילים, מנסה לעשות מה שאני חושבת שימצא חן בעיניהם.

אולי הגיע הזמן ללמוד להיות אני, אני, כפי שאני, גם עם הגברים.

במיוחד עם אלו שמעניינים אותי.

אה, ובקשר להשתלבות- הפתעתי אפילו את עצמי בקטע הזה, לא רק שהשתלבתי מהר באופן יחסי, יתירה מזאת, לא ציפיתי להשתלב שם בכלל.

ואני אומרת, שתחושת הנטע הזר נובעת מתוך הפנימיות שלך עצמך, ברגע שאת מרגישה שלמה עם עצמך (אני מתחילה לא לאהוב את הביטוי הזה "שלמה עם עצמי"), ולקבל את עצמך כמות שאת, את כבר לא חשה כמו צמח בר.

הנה אמרתי את המילים. עכשיו אוכל ללכת לישון על כך.