צמח בר

אני לא צופה בטלוויזיה, וגם אם כן, זה על מנת לנקות את הראש בתכניות קלילות ובידורית.

אני יודעת שהאקטואליה והחדשות תגענה אליי, כך או אחרת.

הפעם זה היה אחרת.

שוגר העלתה לינק לכתבה ששודרה ביום שישי בערב.

הכתבה הוכנה ע"י אישה, אישה גדולה, אסתי זקהיים.

אני חושבת שזה נושא שמדבר אל ליבה של כל אישה, בין אם היא גדולה, קטנה, או בינונית.

אני, מעולם לא הייתי קטנה.

אבל כשהייתי צעירה, הייתי הרבה יותר חטובה ורזה, אפילו היה מי שניסה לדחוף לכיוון תחרות מלכות יופי, כזו או אחרת.

מאז עבר הרבה סחי בירקון ובחיי, ואני השמנתי למשעי.

הייתי הרבה יותר שמנה משאני היום;

ובעצם, come to think about it, היום אני במשקל הנמוך ביותר שהגעתי אליו במהלך חיי הבוגרים, שלא כתוצאה ממחלה, או ניתוח.

אבל גם היום אני לא רזה.

אני משהו באמצע- השמנות ואוהביהן יגידו- היא רזה, מקל, עור ועצמות;

אוהבי הקולביות, מאידך, יגידו עליי (מאחורי הגב, כמובן) - היא שמנה, היא תהיה כל כך הרבה יותר יפה אם רק תוריד עשרה ק"ג ממשקלה (וגם תצבע את השיער, אבל זה לא רלוונטי לענייננו).

מצד אחד החבר האחרון שלי – העדיף שאהיה הרבה יותר רזה;

הוא מעולם לא אמר מילה ישירה, אבל הצליח לגרום לי לחוש שמנה ומגעילה.

ומצד שני- היה לי פעם בליינד דייט, שעוד לפני שנכנסתי לרכב שלו, הביט עליי ואמר- "את לא מספיק שמנה, אין טעם שתכנסי לאוטו".

זהו שוק בשר, אנחנו נמדדות על פי כמות הבשר שאנו נושאות עלינו.

אפשר לתת הסברים הסטורים איפה מתי התחילה הנהירה לעבר הרזון הנשי (בגדול - החל מסוף מלחמת העולם הראשונה), וגם לתת כדוגמא מספר לא מבוטל מציירי העולם שאהבו נשים "עסיסיות" (רובנס, טיציאן, גויה ועוד);

אבל לא זה מה שאני רוצה להגיד.

ומה בעצם אני מנסה להגיד?

מעולם לא חשתי בנוח עם עצמי, בטח ובטח שלא עם הגוף שלי.

תמיד היה לי חלום לחזור לגיזרה הישנה שלי, זו שהייתה לי בגיל שש-עשרה, לפני שבירת הלב הראשונה.

למותר לציין שזה אף פעם לא קרה.

בתקופה האחרונה קרה לי משהו,

זה לא היה תוך כדי עבודה עצמית, או שכנוע עצמית, או self suggestion,;

זה בא לי בפתאום ב"הארה", זה נחת עליי כרעם ביוםבהיראחד (למען האמת, זה היה בבוקר מול המראה הגדולה במקלחת, תוך כדי התאפרות).

הבנתי, שבעצם, מה רע?

זו אני, זה הגוף שלי.

Take it or leave it (כמו ששוגר אומרת);

אני יכולה לרזות עוד, ואפילו לשמור על המשקל והמראה החטוב, אבל זה יהיה כרוך במאמצים לא מבוטלים, ובסבלנות, וכמובן בוויתורים על דברים שאני אוהבת, שעושים לי את החיים מעט יותר נעימים.

ולא, אני לא מוכנה לסבל הזה, ואני לא מעוניינת בוויתור הקשה הזה, כי זה יגרום לי להיות מישהי שאני לא, מישהי שאני לא רוצה להיות, ואני כבר מזמן החלטתי להוריד מעליי את המסיכות, להשיל מעליי את הפאסדות, ולהפסיק לשחק בנדמה לי שאני מישהו אחרת.

אני אוהבת לאכול, והאוכל אוהב אותי.

אני נהנית מאוכל טוב, וזו לא בעיה לפתות אותי עם אוכל.

זו אני, וזה מה שיש.

מי שלא טוב לו, הוא יודע מה הוא יכול ללכת לעשות.

וזה לא שאני לא נזהרת בלשוני, בגרוני ובפי, וזה לא שמעכשיו אני מתחילה באיזה שהוא מסע זלילה מטורף שבא לפצות את עצמי על שנים של חוסר ריצוי עצמי.

אני אוכלת כשאני רעבה ולא נשארת רעבה;

אני מפסיקה לאכול כשאני שבעה, גם כאשר נותר אוכל בצלחת, ותאמינו לי, אני משאירה אוכל בצלחת.

אבל אני לא חיה ביסורי מצפון שאכלתי פחמימה מיותרת, אחת או שתיים או עשר.

ואני נהנית מכל ביס שאני מכניסה לפה, ומתענגת בהנאה, ומרשה לעצמי לחיות ללא יסורי מצפון.

אני לא חייבת לרזות, אבל גם לא חייבת לאכול.

אני לא צריכה להוכיח את עצמי לאפאחד, חוץ מאשר לעצמי.

ואני גם קונה בגדים, אפילו יפים ויקרים.

והמידות שלי נעות מ- 41 בימים "טובים", עד 44 בימים "רעים" , ובעצם זה גם תלוי בגזרה, בבד, ובמוכרת, ובשעה.

אבל אני ממשיכה לקנות.

ולאכול,

ולהינות,

ולחיות.

ואם הייתי זקוקה להוכחה נוספת שסוף סוף אני אוהבת את עצמי,

הספיק לי לראות את התמונה ששוגר צילמה אותי בטיול, ולהגיד על עצמי, ואו, איזו תמונה סקסית- איזו אישה סקסית.

(אולי חלק מכם לא יראה את הסקסיות שבתמונה, אבל מה זה משנה, בעיניי היא מאוד סקסית, וזה מה שחשוב, לא?)

אז מה הפואנטה של כל הפוסט הארוך המבולבל, הרגשני והפטפטני הזה?

אין פואנטה.

מגיל צעיר אנחנו מופצצות ומופצצים בידיעה שרָזָה זה שָוָה, רָזָה סיכוייה למצוא עבודה מהירים יותר, היא יותר מקובלת בחברה, אין לה בעיה למצוא בגדים לטעמה, שלא נדבר על בנזוג או אפילו חתן.

אם את שמנה, את פאטתית, ומסכנה, את חייבת לעשות דיאטה ומהר, את לא סקסית, ולא משנה מה ינסו למכור לך, קשה למצוא גברים שיִרצו אותָךְ, והבגדים? לא רק שאת צריכה לשמור רשימה של חנויות הבגדים שמחזיקות בגדים במידות שֶׁלָךְ, המחירים שלהם הם שערורייתיים.

(אתם יודעים שאיש1 מרשה לעצמו להעיר לי שאני צריכה דיאטה? האיש שוקל 150 ק"ג, ומעיר לי הערות).

לעומת זאת, אצל הגברים?

כרס זה מכובד, זה בטן של ישיבה מאחורי השולחן, זה בטן של עורכדין, או מנהלבנק.

שיער שיבה זה סקסי – רק אצל גברים, אין יום שבו אני לא מקבלת הערה בנוגע לשיער שלי, השזור לרוב בשערות שיבה.

ואם כבר בתסרוקות עסקינן- אני לא חושבת שניתן לראות אישה העוסקת בתקשורת, או בכלל אישה מהרחוב היומיומי, המרשה לעצמה להופיע בתסרוקת הנקראת "הלוואה וחיסכון", ועוד פרועה ולא מסורקת (אתם זוכרים את כרמית גיא, וקרן מה שמה שנאלצו ועדיין נאלצות לעבור עינויי החלקות שיער יומיומיים). 

אם מיקי חיימוביץ', או איילה חסון (שהיא לא אישה קטנה), מעלות גרם ורבע ממשקלן, מיד רצות השמועות- "היא שוב פעם בהיריון?"

האם היו מרכלים כך גם על דן מררגלית, יגאל שילון, רפי גינת וחבריהם?

ומה הפלא, שאח"כ קיימת תופעה של אנורקסיה מאוד חריפה?

זה המחיר שהחברה משלמת תמורת השאיפה להיות יָפָה וְרָזָה.   

זו הזכות להיות אישה.