כולרה.
לא
חיים של בדידות.
לא,
בדידות בימי אהבה,
לא!
אֶה...
אהבה בימי כולרה.
אהאה!!!!
כן, זהו.
הסרט שנעשה על פי הספר.
אחד הסופרים החשובים ביותר במאה
ה- 20.
אחד הספרים הטובים היותר במאה ה-
20.
ועשו מזה סרט.
אני לא אוהבת ללכת לסרטים שנעשו
על פי ספר.
בדרך כלל הקשר בין הסרט לבין הספר
מקרי בהחלט.
אבל מאחר וקראתי את הספר לפני
יובלות, הרשיתי לעצמי לקחת את הצ'אנס.
שיהיה.
ויזואלית, הסרט די תואם לאיך
שדמיינתי לעצמי את המקומות, אם כי נקי יותר.
לכלוך לא מוכר טוב סרטים.
וכן, אפשר ללכת לסרט, גם למי שקרא
את הספר.
אמנם, עדיף לקרוא את הספר, תמיד עדיף לקרוא ספר.
מבחינתי, הסרט שימש תזכורת רדודה,
להקפיץ לזכרון המיידי שלי דברים שקראתי בספר והתענגתי עליהם.
אמנם הוא די נאמן למאורעות
המסופרים,
אבל, אבל, אבל,
איך אפשר להתענג על האיטיות
החושניות של המספר, של השנים שעוברות לעיתים ביעף, לעיתים באיטיות מנוונת, של אהוב
שחיכה לאהובתו, חמישים ואחת שנים, תשעה חודשים וארבעה ימים, איך אפשר להינות מכך
בסרט שאורכו הוא 150 דקות?
כשיצאנו מהסרט סיכמנו אותו במילה
אחת- נחמד.
***
כשהייתי צעירה, יפה וחטובה,
נהניתי ללכת לסרטים.
אני זוכרת את החוויה, הציפיה,
אהבתי, והתרגשתי.
התחושה ההיא נעלמה,
אולי לאט עם השנים, אולי בבת אחת.
האשמתי את הזמנים,
האשמתי את
העובדה שהפסיקו לייצר סרטים מלהיבים,
האשמתי את עצמי בכך שהטעם שלי הפך
להיות מתוחכם,
חיפשתי תירוצים,
אבל העובדה הייתה שהפסקתי להינות
מסרטים.
עד לפני כשנה.
ראיתי את המבוך של פאן, ויצאתי
נפעמת.
אני מניחה שרוב האנשים לא יסכימו
איתי.
יש אפילו שקראו לו סרט אימה.
זה לא סרט אימה- אין מצב שאהנה
מסרט שכזה.
הגרמלינס- הזה סרט אימה!
יצאתי מהמבוך, כולי נפעמת, ולא הפסקתי
לחזור ולהקרין במוחי תמונות מהסרט במשך חודשיים אחרי כן.
גם לא הפסקתי לדבר עליו.
באותה תקופה נאלצתי לראות מספר לא
מבוטל של סרטים, ובכ"ז – הסרט הזה עשה לי את זה.
מאז גם חזרה לי מעט ההנאה מסרטים.
זה לא שחזרתי להתרגש מללכת לסרט.
אבל חזרתי להנות.
הנה דוגמה- "פעם אחת"
זה לא סרט שעושה ואו, ולכאורה זה
סיפור בנאלי, שכמותו קראנו לא אחת ולא שתיים, אין בו נופים מדהימים, או תפאורה
מיוחדת.
אבל יש משהו בסרט, בצורה שהוא
עשוי ומצולם, ששובה את ליבך;
השחקנית, שאינה נחשבת יפה על פי הקריטריונים
המקובלים, ובכל זאת, היא יפהפיה;
השחקן, שאינו גיבור בכלל, מבולבל, נבוך, ואינו
יודע איך להתנהג, ובכל זאת, אתה שקוע בכאביו.
וזה בכלל מחזמר, סרט עם המון
שירים, אבל זה לא מרגיש לך כמו "סיפור הפרברים" או "צלילי
המוזיקה".
וכשהסתיים הסרט, והחלו להתגלגל
הכתוביות על גבי המסך, לא היינו היחידים שמילטו אנחת תענוג מליבם, שסירבו לצאת
מהאולם ולהכנס בחזרה לעולם;
ואני מניחה שאני לא היחידה שביקשה לקנות את הדיסק, ומאז אני לא מפסיקה להקשיב לו.
אגב, כל השירים, נכתבו ובוצעו
ע"י שחקני הסרט, ואלו שירים מרגשים ביותר.
אז, אם לא הבנתם עד כה, מה אני
מנסה להגיד-
הסרט מאוד מומלץ, וגם הדיסק עצמו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
