צמח בר

באיחור אופנתי,  וממש לא מובן מאליו (פיתום, כאילו ממתי, הפכתי צרכנית של סרטים, ועוד כאלו טובימ?) צפיתי בסרט ההוא.

כן, זה שכולם ממליצים המבקרים, הפסטיבלים, המראיינים ברדיו (תמיהה- ממתי אני מקשיבה לתכניות פטפטת, בסוף יום עבודה?), ההוא הרומני ההוא.

אז הלכתי.

בהתחלה לא היו זמני הקרנה, ואז מצאנו חלון זמנים פתוח, ונפלו עליו כמוצאים שלל רב.

הרב לא היה (גם לא הרבנית), ולא השלל.

מצב הרוח היה חרבנה, תודות לאלהים, לחווה, לטבע, ולחבר מרעיהם.

והסרט- הסרט היה רע.

תקראו לי בּוּרָה, תגידו עליי שאני לא מבינה, הדיוטה, ועוד שאר מיני ברכות.

אבל,

לא זוויות צילום, וגם לא תאורה.

לכאורה סרט סטודנטים, בתקציב דל, כפי שרומניה הייתה, אז לפני נפילת החומה.

והנושא?

מילא שהוא קשה לבליעה, אבל גם מטופל בצורה מחרידה.

אם לא הייתי פולניה שצריכה לנצל את הכרטיס ששולמה עליו תמורתו, עד סופו, הייתי קמה והולכת באמצע הסרט, אבל לא רציתי להשאיר את ההוא שישב ובלס דלי של תירס מוקפץ, לבד.

בקיצור- לא.

לא.

לא.

***

ולפני כן, בבר ההוא, הייתה שיחה שבינו לבינה-

הוא (חננה חקלאית)- "במשך עשרים שנה טיפחתי את הזן הזה".

היא (בפרצוף מעוך) – "זה בכלל לא טעים, ואני לא אוהבת אותו"

***

יש דברים שקרו לפני כל כך הרבה זמן, ועדיין קשה לי לדבר עליהם.