צמח בר

ארבעים ושש ושלושת רבעי.

¾ 46

זהו היעד, זו המטרה.

עד לשם אני אמורה להגיע.

אין עוד הרבה עד לשם;

אבל אני שואלת את עצמי- לשם מה?

הלא אפשר כבר עכשיו, הלא אין בשביל מה להמשיך הלאה.

אין שום סיבה.

אפשר כבר עכשיו.

בכל פעם זה הופך להיות יותר ויותר קשה.

יותר ארוך, ויותר כואב וכבר אי אפשר יותר לשאת.

כל גופי פקעת סבוכה של קשרים ופיתולים, עיקצוצים וחיות מוזרות, וככל שאני מנסה לא מצליחה להתירם, לשחרר אותם, לוותר עליהם.

רועדת, תשושה, מאגרפת חיי, אצבעותיי, רגשותיי, נשמותיי, נשימותיי,

נושפת עצמי, ממני ואליי,

ונושאת זוועותיי.

גולשת עמוק יותר לתוך הבאר האפילה שממתינה,

בצפרניי נפשי מגרדת את קירות השחור שעוטפים אותי,  מתפללת למי שיגאלני.

ואין מי,

ואין מה.

ואין בשביל מה.