צמח בר

יפו

זה חיידק.

ברגע שנדבקת בו, אתה לא מצליח להשתחרר ממנו.

כמו הרפס.

על פי רוב הוא חבוי ולעיתים הוא מתפרץ.

ביפו יש איזורים שהם מגעילים.

ויש מקומות ביפו, שאתה כל הזמן חוזר אליהם.

הסימטאות, הנמל, הטיילת, השוק, החנויות.

יפו תמיד ערה. גם כשתלביב – העיר שלא נמה, כבר מזמן ישנה.

לא סתם אמר מי ששר- "אין כמו יפו בלילות, אין כמו יפו בעולם".

אני אוהבת לעשות קניות ביפו.

שם אני עושה את הקניות לשבת- ירקות, פירות, חלב, חלה, גבינה בשר, גם בקבוק יין או שניים.

הבוקר, שילשלתי דלי בניסיון לדלות עצמי מהבאר שהטבעתי את עצמי בתוכה, יצאתי לאסוף קניות לשבת.

נכנסתי לאוטו כשכולי מגורדת עד קצות העצבים, מחפשת לדפוק את הראש בקיר, או לצעוק על העולם, עומדת ברמזור, מחככת בחוזקה כפות ידיים בניסיון שלא לקלף את עורי מעליי, ובמקום לקחת שמאלה לכיוון דרום, בואכה יפו, , משכתי את ההגה בחוזקה ימינה והמשכתי צפונה.

ממעטת עד כמה שאפשר באינטראקציה בינאישית, המשכתי בדרכי מפלסת בין רכבים ומשאיות, מגהצת לאיטי את הקמטים שלי.

בערך בצומת התשבי, בלי ששמתי לב, עלה חיוך על שפתיי, עד שהכאיב לעיניי.

למעשה כבר במחנה 80, עת אכלתי פיתה עם עלי זעתר טריים מהערבים, רשתי את הרגיעה עולה.

אחר כך בעיר ההררית, החניתי את הרכב על צלע ההר, והשקפתי למטה וממול אל הירוק והחום, מקשיבה לרחשי העיר ההומיה המשתלבים בין ציוצי הציפורים שזמרו את חומה של השמש, ושרו את בואו המוקדם של האביב.

ובפארק, הבנוי על הריסות המחצבה, שרועה על האבנים, רחש המים הזורמים לתוך בריכת מים עם הקנה, ו-הסוּף, וחבצלות מים, ודגי זהב, וחרדונים שמסתובבים על הסלעים ועל העצים, משקיפה אל השמים התכולים, רואה את הבזים הישֵנים על זרמי האוויר החמים, קילפתי בלי משים את קליפות מוץ שבוע החול שעבר עליי, וחשתי רעננה ומחודשת.

וכשהלכנו, הוא חיבק כתפי, ואמר לי- "את יודעת – אני שמח שבאת", ועניתי- "גם אני שמחה"

"איתך אני נרגע, את מיישרת לי את הקפלים של החיים".

ואח"כ, רגע לפני שנסעתי חזרה בדרך היפה, בדקנו אוויר בגלגלים, ואני לפתע שמעתי את השקט והשלווה של שבת המלכה.