צמח בר

מרתון הלימודים שהכנסתי את עצמי אליו,

או אולי זו

כוסית היין שלגמתי בארוחת הצהריים,

הבעירו אש חמימה בשיפולי בטני.

ההתעוררות העדינה שחשתי לא מזמן נותנת סימניה בי,

ואני חושבת על ההוא,

אותו האחד שמצליח להבעיר אותי, להוציא אותי מדעתי,

ואז מפסיק ושואל בחיוך תמים- "קפה?"

ורק מהמחשבה אני הופכת רטובה, פטמותיי מזדקרות,

שואלת את עצמי- אולי אשלח לו הודעה?

נפוחה כולי, לא מצליחה לקרוא את השורות המונחות לנגד עיניי,

זוכרת את ידיו הגדולות נוגעות בי, אצבעותיו מתחפרות בי,

לשונו חובטת בצווארי,

ואני, בין ידיו מתפתלת בהנאה ובתענוג מעקצצים, מעצבנים,

עד כדי צריחה,

נצמדת לגופו, מבקשת לגעת בו, בעורו,

להריח את ריחו הנקי,

רוצה שיבוא אליי, לתוכי, עמוק בי,

כך לחוש אותו, את חוזקו, את חוסנו,

לדעת את הגבריות שלו,

לשכוח את עצמי בתאוותו,

והוא בשלי.