"אני אוהב שאת נוגעת בי, מרגישים שאת נהנית, את אוהבת את מה שאת עושה, את עושה את זה מכל הלב" הוא אמר;
אני מחייכת וממשיכה לגעת וללטף, לעיתים בקצות האצבעות, לעיתים מניחה את כל כף היד על עורו החשוף, וחשה את הזרמים עוברים בינינו.
מביטה עליו – עיניו עצומות, פניו נרגעות, מוחלקות מקשיי היום.
אני לא יודעת לריב.
לא, זה לא נכון, אני לא יודעת להתפייס ולהמשיך לבנות מהנקודה הזו והלאה;
ואני צריכה מסכים בכדי להמשיך ולאמור דברים שפנים אל פנים איני מעיזה להגיד.
ככה זה בעידן התקשורת המהירה, כל כך הרבה מכשירי תקשורת מקיפים אותנו, עד ששכחנו כמה טוב זה פשוט לדבר פנים אל פנים, לדבר ולגעת, גם בגוף, גם בעיניים, גם במילים.
זה לא חייב להיות רק בתנאים שלי, אני פשוט לא יודעת איך לעשות אחרת.
אבל אני מוכנה ללמוד.
"תכתבי שהשלמנו", הוא ביקש כשכבר הייתי מחוץ לדלת.
השלמנו.
לאט, אני לומדת גם להתפייס.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
