צמח בר

חלמתי עליו לפני כמה ימים.

היינו ישובים במורד איזו גבעה ונשפך על הרגל שלי חומר ירוק.

הוא התרגז על משהו, קם והלך.

אני נפגעתי מזה ובלב מכווץ קמתי והלכתי לכיוון האוטובוס.

בדרך נזכרתי שבעצם יש לי רכב.

הלכתי לכיוון האוטו ועברתי ליד המקום שהוא ישב בפגישה עם החברים שלו, הסתכלתי לראות אם הוא רואה אותי, והוא קרא לי מבין חבריו ואמר שהוא מתנצל, הוא לא כעס עליי, וסליחה אם נפגעתי. אז הוא נגש אליי, מחבק אותי, אני טומנת פניי בחזהו ואמר לי- אני לא רוצה לאבד אותך.

בואי נלך מכאן, אני לא רוצה ש...והוא עוצר במילותיו.

אני מרימה פנים ואומרת/שואלת- שידעו? הלא כבר כולם יודעים!

חלום מוזר.

זה דברים שהייתי רוצה לשמוע ממנו, אבל יודעת שהוא לעולם לא יגיד.

וזה לעולם לא יקרה.

זו גם לא מערכת יחסים כזו.

אני חושבת.

אני אפילו לא יודעת מה זה שם;

אם יש משהו שם.

בכלל החלומות שלי שוב פעם מוזרים לאחרונה.

לכאורה הם נראים רגילים למדי, אבל יש להם איזה סוויטצ' שמעלה לי סימני שאלה.

פעם חשבתי שאני יכולה לפתור חלומות.

היום אני יודעת שגם את המציאות אני לא יכולה להסביר.

***

את בדרך כלל לא מדברת על עצמך הרבה.

את לא יודעת איך לדבר על עצמך ולכן את נותנת את כתובת הבלוג על מנת שיקראו ויכירו וידעו מה עובר עלייך.

את נעזרת בבלוג האישי, הפרטי, החושפני שלך כקביים שיעזרו לך לדדות ולהגיע לאיזו שהיא יכולת אינטימית (שאינה גופנית). זה לא נעשה בכוונה תחילה, אבל את אדם שמודע לעצמו מאוד, הרי את בוחנת כל מה שאת עושה ואומרת על כל צעד ושעל, ואת מבינה שזה מה שאת עושה, זה לא שלא איכפת לך מי קורא ומה הוא קורא, אבל את רוצה לדבר, וזו הדרך שלך לעשות זאת.

אז את מוסרת את כתובת הבלוג(ים) לאנשים שאת מנסה להתקרב אליהם.

בשבירת הגבולות בין האנשים הסובבים אותך לבין הבלוג הפרטי שלך – המקום שבו את שופכת את הלב, מתלבטת בינך לבין עצמך, מעלה סימני שאלה, פיקפוקים, חלומות ושאר מיני רציות; כשאת חושפת את היומן האישי שלך לאנשים שסביבך, אנשים שיכולים להיות יקרים לך, ובאותה המידה אנשים שאת עלולה להיפגע מהם, אנשים שאת עשויה לכתוב עליהם יום אחד, את מסתכנת באובדן החופש לכתוב ככל העולה על רוחך, את מסתכנת בכך שאת עשויה שלא לכתוב דברים מסויימים כי את לא רוצה להיחשף מדי, או שאת לא רוצה להיפגע.

את גדלת בבית שבו פגיעות זו היא חולשה, והיחשפות זוהי פגיעות, ובכלל אסור לגלות רגשות כלפי חוץ, שאפאחד לא ידע שכואב לנו, כי אחרת יצחקו עלינו, או שישתמשו במידע בכדי לרמוס אותנו, או שלא ירצו להיות לידנו, אז צריך לשמור על חזות של "עסקים כרגיל" גם כשכואב נורא מבפנים.

אז לא מדברים.

וגם לא מחבקים.

וכמה שהתרחקת משם, ועבדת על עצמך, ואת שונה מאוד מהבית שבו התבגרת, כפי שתמיד היית, עדיין יש עדיין המון דברים שעדיין קשה לך לעשות.

כמו לדבר, להיחשף, להיות פגיעה.

וכשמסרת את כתובת הבלוג, הסתכנת בכך שלא תוכלי לכתוב על הרגשות שלך מאופן פתוח וחופשי.  על החשקים שלך אין לך בעיה, כבר שנים שאת עושה זאת, ואפילו בצורה בוטה.

אבל על רגשות?

מי אמר לך שאת יכולה?

למה אני כותבת על כך?

אולי משום שלקח לי כמה ימים להחליט לכתוב ולפרסם את החלום, אולי משום שקשה לי לכתוב על הפגיעות שלי מולו. אולי משום שאני מפחדת לשדר משהו אחר משנראה על פני השטח.

אני לא חושבת שהוא מודע לכך אפילו, שאני פגיעה מולו.

אני לא חושבת שהוא מודע לכך שכללי המשחק עבורי השתנו.

אני מפחדת שהוא יילך לחלוטין אם הוא ידע,

אבל מה זה משנה, הוא ממילא לא שם.

ולמה אני בכל זאת כותבת, בידיעה שהוא קורא מדי פעם בפעם?

כי זה כבר לא משנה.

זה לא ישנה שום דבר.