ועכשיו אני מבינה מדוע הלכתי ממך בכל פעם שהלכתי, כי מעבר לידיעה של איך אתה מרגיש כלפיי, אני צריכה את האמירה. האמירה החד-משמעתית והמוחלטת.
ובכל פעם שהלכתי,
לא הפסקתי,
רק התרחקתי.
ליבי כאב,
כמה,
התגעגע.
חיכיתי,
אולי הפעם,
זעזוע ההליכה
ישקשק
את אדמתך,
וינענע
את אמות סיפך,
וינער,
אותך,
מחרגונך,
ויביא אותך,
לידי הכרה והבנה
בכדי שתלמד
אולי,
להגיד.
ולא קרה.
ואני המשכתי,
לשאת אותך
בנפשי,
בנשמתי,
בליבי.
והלכתי רחוק,
אבל תמיד
חזרתי.
ואתה נשארת
בשלך.
באותו המקום,
ובאותה אי-האמירה.
ואני תמיד
הלכתי
ושוב
חזרתי,
ותמיד זכרתי.
כנראה לא
השלמתי
שיעור.
אולי הפעם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
