צמח בר

בוקר יום ה'.

אני מתעוררת לאחר משמרת ערב מעיקה, שבה הייתי אך לא ממש רציתי.

מתקשרת לבית החולים, לאחר המתנה ארוכה, אני נענית.

הוא יצא מהיחידה לטיפול נמרץ.

מתקשרת למחלקה, שואלת מה שלומו, האחות נגשת לראותו, וחוזרת, הוא בסדר, ישן בכסא.

תודה לאל.

מתקשרת לאמא, מודיעה שעוד מעט אגיע לקחתה.

מגיעה אליה, ומגלה שלא מזמן הפעילה מכונת כביסה, אנחנו ממתינות עוד שעה עד שהמכונה תסיים פעולתה.

הכעס מתבשל בי, היא בוודאי הפעילה את המכונה רק לאחר ששוחחתי איתה.

ראבאק אין לה חשיבה קדימה.

יאללה נוסעות.

מגיעות לבית החולים.

עולות למחלקה.

בכניסה משפחה של בוכרים, בוכים.

מבכים כפי הנראה.

האישה, ליידי אמיתית, שלא איבדת את שלוות רוחה והדרת פניה, גם כשבעלה היה במצב קשה.

פניה החיוורות כרגיל, אדומות מבכי, מנסה להרגיע אישה מבוגרת בהרבה ממנה, שנתנה דרור קולני לסערת רוחה.

אמא נמשכת אליהם, כמו אחוזת כישוף, ואני מושכת בזרועה בחוזקה. מובילה אותה אל תוך המחלקה השקטה.

"את לא צריכה את זה עכשיו", אני אומרת לה, היא מסכימה בפיזור נפש.

אנחנו נכנסות לחדר שלו, דודה שלי כבר שם, הפיזיותרפיסטית עובדת עם אבא שלי והוא בכלל בלי הזונדה. לא מקבל חמצן.

אני מארגנת כיסאות, מושיבה אותן.

הולכת לשוחח עם הפיזיותרפיסטית.

מצבו טוב, הוא מתקדם יפה, הוא צריך לעשות את התרגילים, כל שעתיים, לאמן את הריאות, לקום מהכיסא כל שעה, לעשות מספר צעדים.

חוזרת אליו- תשבץ שואלת.

כן, ענה לי, בדיוק רציתי לבקש.

ירדתי לקנות.

אחר כך גירש אותי, תלכי לעיסוקים שלך, לעבודה, יש לך סידורים.

$$$

יום שישי.

אחר הצהרים, נוסעת מהעבודה ישירות לבית החולים, אמי שם, עוד מאתמול, אחי, ודודים שלי.

אחי לוקח את אימי הביתה, שתחליף בגדים, תתקלח, תתרענן.

אני נשארת איתו, עם הדודים שלי.

מדברים כולנו.

אבא שלי, שלפני הניתוח היה מדבר מילה, לוקח נשימה עוד מילה.

משפט שלם היה לוקח לו מאמץ שלם.

עכשיו הוא מדבר בפיסקאות שלימות. חשבתי עד כמה פעולת הנשימה שלנו היא בלתי מודעת, אנחנו לא שמים לב שאנחנו נושמים תוך כדי דיבור, והוא היה צריך להתאמץ לנשום, לאחר מילה אחת.

לא רק מדבר, חוש ההומור המיוחד שלו, שתמיד הצחיק את כולם, חזר אליו, והוא נשמע, כפי שלא נשמע מזה שנים.

הוא נראה כפי ששנים לא נראה.

אם בימים הראשונים לאחר הניתוח הוא נראה ורדרד- מוקה, עכשיו הוא חזר להיות מוקה כהה, הצבע הטבעי שלו.

הוא קצת התבאעס מזה, רצה להיות לבן- אשכנזי (כך הוא צוחק על עצמו).

העור שלו- חי, גמיש, עם ברק של בריאות, ולא נייר הקרפ השברירי, המקומט, השקוף, שעטף אותו לפני כן.

הרופאים אומרים לו שהוא נראה נפלא, והוא עונה להם- אבל אני לא מגולח, איך אני יכול להיראות נפלא.

אתמול בערב, ראיתי אותו אוכל כפי שלא הצליח לאכול כבר למעלה מחצי שנה.

בקיצור הוא נראה טוב, מתקדם יפה.

טפו, טפו, טפו, נוק און ווד.