צמח בר

אמצע הלילה,

השעה משהו שבין שלוש לארבע.

אני מתעוררת מכאבי גב.

יודעת שאם אצא להליכה הכאבים יעלמו.

אני מתעצלת לקום ולהתלבש.

השיר של אבישי כהן מתנגן לי בראש.

בימים האחרונים חזרתי לשמוע רדיו.

88.

יש עוד פעם סכנת סגירה על התחנה?

מתהפכת, מנסה לחזור לישון.

מחשבות על העבודה מחלחלות ומפירות את ערפל השינה שבו הייתי שרויה.

אני צריכה לעשות את זה, זה וזה.

גם ההוא שממתין שאשב איתו על הבקשה ההיא לרשויות.

הכל דחוף.

אני לא יכולה יותר מכפי שאני יכולה.

אני מג'נגלת כמה כדורים באוויר.

למה אני לוקחת את המחשבות הללו איתי למיטה?

חובטת ברגליי את השמיכה, אולי אבריח את המחשבות ואתן לעצמי קצת מנוחה.

גם הבטן מתחילה לכאוב.

משהו שאכלתי. 

זה בטח הקינואה.

לצאת מהמיטה לבדוק מה קורה בעולם האינטרנטי?

מגלגלת במוחי מילים לכתיבה.

החתול ישן על כסא המחשב, פוקח עין בודקת לראות לשלומי.

הוא כבר רגיל שאני מתעוררת באמצע הלילה, ואינו מתרגש.

תשעה חודשים רצופים אני באותו מקום העבודה.

מישהו בישיבה אמר היום- יכולת להכנס להיריון וללדת.

אני דווקא די מרוצה.

מהעבודה, מהאנשים, אפילו מהבוסים.

באופן יחסי זה אחד ממקומות העבודה הכי טובים שהיו לי.

כמובן תמיד אפשר לשפר עמדות,

שמעתי שבגוגל יש אחלה תנאים.

סתם.

הפחד הכי גדול שלי שיבואו יום אחד ויגידו לי לקום וללכת.

אני יודעת, אני נמצאת בתוך נקודת טראומה, וזה מעלה את כל הפחדים.

אני צריכה לחזור לישון.

אני גם צריכה חיבוק- כזה שמרגישים אותו בכל הגוף ושמישהו ילחש לי באוזן כמה מילות אהבה.

לילה טוב,

בוקר טוב.