צמח בר

התקשרתי באותו  לילה לספר לך.

היית זקוקה לכתף.

לא יודעת מה חשבתי.

לא הייתה תשובה.

בבוקר למחרת החזרת טלפון, כבר היית במשרד, בין טלפון להכתבה, לסיכום ישיבה.

סיפרתי לך.

אמרתי לך שהייתי זקוקה לך, שאבא שלי עבר ניתוח השתלת ריאה בלילה.

טוב, הגבת בלקוניות, אדבר איתך יותר מאוחר, בהצלחה.

וסגרת.

לא יודעת למה ציפיתי.

אולי שתזרוק את הכל ותרוץ אליי לתת לי כתף?

ואולי, ארשה לעצמי מעט אבק של אשליות, בערב תתנצל שהיית כל כך לקוני, כי היית במשרד, והיו לידך עוד אנשים, ותהיה רך ומנחם, ומקשיב, ואוכל לספר לך, ולשפוך את הלב?

אינך יודע מה עבר ביני לביני בשנתיים וחצי האחרונות שלא היית איתי בקשר, אינך יודע בכלל, מה מחלתו (אין מי שכן יודע), מה עמוקה נסיגתו, וכמה לקחתי את זה קשה.

אינך יודע, כמו הרבה דברים נוספים.

ואולי הכל אשליות?

ועכשיו כבר ערב.

ועכשיו כבר מאוחר מדי.

אני מאוכזבת, כן, וגם מעט פגועה.

כן, מגיע לי להיות פגועה.

מגיע לי לצפות, ממי שנחר לי באוזן שני לילות לפני כן שיתן כתף שאני כל כך זקוקה לה ביום שני בלילה.

אפילו אנשים שסתם יש ביניהם קשרי ידידות, טורחים להרים טלפון ביום שכזה, לשאול מה נשמע להציע עזרתם, כתף, אוזן מקשיבה. 

אתה היית האדם היחידי שהתקשרתי אליו.

אפילו לחברה הכי טובה שלי לא התקשרתי.

ואתה, התאיידת, התאיינת.

לא מגיע לי מישהו כמוך, מגיע לי מישהו הרבה יותר טוב ממך.

מעניין למה תהפוך בגלגול הבא, כי אדם, לפי שום תורה לא מגיע לך להיות.

לאחר 36 שעות התקשרת, שאלת ביובש איך אבא שלי, מה היה לו, לא ממש ניחמת, לא ממש השתתפת בכאבי, לא יכולתי לשתף אותך ברגשות ההקלה שלי.

כל שעניין אותך לספר לי, על תכנית הטלוויזיה שבה השתתפת, ממש נפגעת כשעניתי לך ביובש שאין טלוויזיה בעבודה, ולכן לא אוכל לצפות בך. "את מפסידה", אמרת לי.

לא אמרתי שבכל מקרה לא הייתי צופה בך.

במהלך השיחה שאלתי את עצמי, האם להגיד לך שנפגעתי שנעלמת.

ועניתי לעצמי בשלילה, כי זה היה מביא לפתיחה של הנושא, למשא ומתן שבמהלכו הצדדים מביאים עמדותיהם, ומיישרים קו זה אל זה בניסיון התקרבות.

הפעם אני לא רוצה ליישר קו אליך.

הפעם אני לא רוצה להיות בצד שמבין, שמקבל, שמוותר.

לא רציתי לנהל דו שיח איתך. לא רוצה יותר.