צמח בר

קשה לוותר על חלום שחיית בחיקו למעלה מעשר שנים.

הוא תמיד היה החלום שאליו ברחת כשלא הסתדרת במקומות אחרים, ואולי הוא היה הסיבה הערטילאית שבגללה לא מצאת, כי לא ממש רצית למצוא.

תמיד בני זוג הושוו אליו, והם תמיד יצאו נפסדים כי כל דבר בחלום/בפנטזיה נראה טוב יותר, ורוד יותר, למרות שהכרת את מגרעותיו של האיש.

לעזוב את החלום הזה שליווה אותי כל כך הרבה שנים, משמעותו, לעזוב את האשליה, את רשת הביטחון, שלכאורה שמרה עליי, להפסיק להמתין שאולי יקרה נס, והוא יפתח את חומותיו ואת סגור ליבו ויצא אל השדות והיערות לנשום אוויר נקי. להכניס אותי אל בין חומותיו ואל ליבו, הוא כבר עשה, מזמן, ואני כבר מזמן נכנסתי, אבל הוא מעולם לא יצא את החומות, את ההסגר.

אמנם קיים הפחד, שבוויתור על החלום, לא נותר מאומה לחלום אליו, לשאוף, לא נשאר עם מה להתכסות בלילה אבל לוותר על החלום הוא יציאה לחיים, לחיות שוב, במציאות ולא בעולם של דימיון.

משמעותה של היציאה לחיים, היא שעכשיו אני מבינה, אני יודעת, אני מרגישה, אני יכולה, שאין לי צורך בהגנות מזוייפות (או לא), שאני רוצה שוב להרגיש, להרגיש את הדבר האמיתי בחיים, במציאות, ממש, ולא בחלום.

הויתור על הפנטזיה, האשליה, משאיר לי את הפוטנציאל, את האפשרות, של לא להזדקק יותר לחלום.

במיוחד שלא בהקיץ.

15 (חמש עשרה!!!) שנים אנחנו מכירים, 15 שנים.

15 שנים, אתה ברקע, באחורה של המוח שלי.

15 שנים אני הולכת ושבה (כן, לפני ואחרי מועקה).

15 שנים אתה היית הראשון שרצה אליו.

10 שנים אני מנסה עם אחרים.

10 שנים אני משווה אחרים.

10 שנים אני לא מצליחה.

בכל פעם, ויתרתי, ניסיתי, שתקתי.

נוט אני מור.

הפעם אני לא הולכת.

הפעם אני נשארת במקום שלי.

רק לא מתקרבת.