צמח בר

חלום:

אני נוסעת מחוץ לעיר. משהו בדרום, מדרום לקרית גת.

אני שמחה וטובת לב.

הנוף רחב ידיים ולא מעויר בכלל.

הכביש חדש לחלוטין, חלק, ללא מהמורות, אפילו ללא סימוני דרך, שחור משחור, בניגוד משוויע לשטחים שמשני צידיו.

הם (השטחים הללו) היו פעם גבעות חצי ירוקות, חצי קירחות (בערך כמו הנוף כשמדרימים מקרית גת).

השטחים הללו, אני מציינת לעצמי בחלום, כנראה אף הם (ולא רק הכביש) עוברים שיפוצים.

עכשיו צבעם צבע צהוב של כורכר (יש לי תיק בצבע הזה). שטחים נרחבים משני צדי הכביש הרחב והנוח לנסיעה, והכל בצהוב.

מצד ימין לי ולפניי, עומד פסל עצום מימדים של דמות, אף הוא מכורכר. אולם היא (הדמות) מחזיקה מצלמה, גם על כתפה, ואחת נוספת לנגד עיניו והוא מצלם. כך אני מבחינה.

פתאום אני קולטת, שלא שמתי לב לאיזה כיוון אני נוסעת, כי הסתכלתי על הדמות, ואני בכלל לא נוסעת על הכביש אלא ירדתי ממנו, ואני נוסעת לכיוון הפסל הזה.

אני שוברת שמאלה, בכדי לחזור לכביש, נוסעת במהירות גדולה על אדמות הכורכר מלאות המהמורות ועולה שוב על הכביש החדש.

אני שמחה וממשיכה בנסיעה, במהירות הרגילה/ המותרת.

מהר מאוד אני שמה לב שאין לי בלמים, אני לוחצת בכל הכח על הדוושה, ולא מצליחה להאט.

ובחלום, אני חושבת לעצמי, שאני צריכה להתקשר לאוויס- חברת הליסינג, על מנת שיחלצו אותי מכאן, ושולחת יד לחייג *2700 (עכשיו תוך כדי כתיבה, אני נזכרת שהכוכבית הזו שייכת לקופ"ח כללית).

בשלב זה התחלתי להתעורר, ואני זוכרת שהמחשבה שליוותה את ההתעוררות שלי היא שאמנם אני לא אעביר את הגיר ל- parking כדי לא לשרוף את המנוע, אבל אני יכולה להוריד הילוך ל- 2 ואחר כך בהדרגה ל- 1 ורק אחרי כן, ל-parking.

והתעוררתי.

בהמשך היום סיפרתי על החלום לאחותי.

היא השתתקה נדהמת.

אחר אמרה- יש כאן כל כך הרבה אמירות.

כן, חייכתי, אפילו צחקתי בכאב, אני מתדרדרת בלי בלמים.

אחר נפגשתי עם חברות (שוגר, איריס ומוקה) וביזבזתי עוד מלאן כספים.