צמח בר

ובתוך הכאב והפגיעה,

עולים ניצנים של תקווה,

ניצנים של חיוך,

ניצנים של רגיעה.

אתה שולח חיבוק,

שנאבק להגיע

וחודר את ההגנה

בינות סדקים של חומה.

אני מפחדת להתרגל,

כי אני רגילה בעזיבה

לא נקשרת,

כי זו לא אדמה קבועה.

אני

לא יציבה,

נודדת,

עם הרוח.

החיבוק שלך,

בסופו של דבר מגיע,

ואני מניחה את ראשי

על חזך.

 אתה משאיר לי את ההחלטה,

ללכת או לבוא,

אך מדי פעם אתה מזכיר לי

שאתה פה.

אל תוותר עליי,

בבקשה.