מישהו השאיר את הממטרה פתוחה כל הלילה, ולפנות בוקר הדררות שעשו מסיבת מים הצליחו להעיר אותי בקולות זימרה מאושרים.

בעל חי, רווק וגרושה, עמדו בפקק בדרך לטיול (נכון שזה מתחיל כמו בדיחה שחוקה?),

בדרך שוחחו על הא ועל דה.

בין היתר עלה הנושא של נהג אוטומטי לכל מכונית.

כזה שיודע לבדוק GPS, את מרחק המכונית שלפנינו, כזה ששומע את מצב הפקקים בכבישים.

כזה שיכול למנוע את מרבית תאונות הדרכים בכבישים.

ואני נשאלתי לדעתי על נהג שכזה.

על פניו, זה נשמע כרעיון נפלא עד מושלם (אחרי שנגהץ את כל הבאגים, הפריצות, תשדורות לוויינים לקויה, ועוד כהנה וכהנה בעיות קטנות זניחות ושוליות),

אבל, אבל זה לא יעבוד במקרה שלי.

למה? הוא הוסיף ושאל.

אני מביטה אליו לרגע, מחזירה מבט לכביש, המכונית שלפניי התקדמה בחצי מטר נוסף ואני מיהרתי לגמוא  את המרחק, למה?

אני חושבת תוך כדי תשובה.

למה?

כי אני אוהבת לנהוג, כי אני אוהבת לנהוג מהר, וכי אני חולת שליטה.

האיש שישב לצידי, הנהן במרץ ולא אמר מילה.

כל חיי ביקשתי למצוא מישהו שאמסור לו את המפתחות, שאתן לו את השליטה, ולא ידעתי שאני חולה.

לראשונה אני מתחילה להבין שאני קונטרול פריק- ולא רק לדעת שאני כזו.

ואולי עכשיו כשאני מודה שאני בבעיה,

אולי אוכל לקבל אותה.

כך אוכל ללמוד לשחרר ולקבל את מי שבא.

 למחרת, כשדישדשנו במימי הנחל הזורמים בשצף והקררררים, (אוי אתם לא יודעים כמה זה היה נפלא!),

שאלתי את שניהם – מהו מרכז הכובד של חייכם?

(מזל שלא נשאלתי בחזרה)

האחד ענה- הבת, המשפחה, הבית ובקולו הייתה כזו עדנה, שגרמה לי להסב פניי אליו בחיוך.

השני ענה- הקפה של הבוקר.

משם הם המשיכו לדבר ביניהם, כשאני מקשיבה, איך מרכז הכובד השתנה ומה היה פעם- העבודה, ואיך זה כבר לא מוצא חן בעיניהם יותר.

ואני הקשבתי בדממה.

מאזינה, לומדת, ולוקחת לצוּמת  

כל כך חיכיתי שייגמר הקיץ ונוכל לחזור לטייל....