צמח בר

 מדי פעם קורה לי שאני כותבת משהו, ואיני יודעת מהי משמעותו, עד שמגיע הזמן לדעתו.

בדרך כלל הפער בזמן (בין הכתיבה להבנה/ ידיעה) הוא די גדול.

השיר שלמטה, נכתב לפני בערך כעשר שנים.

שׁוּב נֶאֱחֶזֶת בְּקַרְנוֹת הַמִזְבֵּחַ

נִרְדֶפֶת עַל-יְדֵי בְּדִידוּתִּי,

בּוֹרַחַת אֶל עִיר-מִקְלַט

שָׁם נָשִׁים כְּמוֹתִּי.

מְחַפֶּשֶׁת אֶת נִשְׁמַתִּי

וּנְעְתֶּקֶת

מִמְחוֹזוֹת אַהֲבָתִּי.

לפני מספר חודשים, חיפשתי משהו (את קורות החיים שלי, דא)  בדיסק של הגיבויים, וגיליתי אצווה (הא) של מספר שירים, לא רעים, (אם יורשה לי) שנכתבו מלפני כל כך הרבה זמן. בין השירים היה גם זה.

מיד חיברתי אותו לפרק הנישואין/גירושין שלי.

למה אני מעלה את הנושא דווקא עכשיו?

אתמול אספתי את אחרוני הדברים שעוד נשארו אצלו (להזכירכם עזבתי לפני שלוש שנים ב- 18 בפברואר, שנתיים בדיוק אחרי הפעם הראשונה שבה שכבנו).

למרות שלכאורה האפיזודה הקצרה בתולדותינו, עברה עליי בלי משקעים  ובלי יותר מדי זכרונות, בכל זאת התרגשתי.

ושניה לפני שהלכתי, כאשר ההוא שראה לי את הזיק בעיניים חיכה לי למטה, עם הקרטונים באוטו, פניתי אליו, ואמרתי לו בקול משתנק, ועיניים מלאות בדמעות, שאני מודה לו, כי למדתי ממנו הרבה, וכי אני מתנצלת, שלא התכוונתי לפגוע בו, ואז נפלנו חבוקים זה בזרועות זו, ובכינו בכי תמרורים.

לראשונה בחיי, הוא קיבל ממני חיבוק מעומק הלב.

אני שמחה שהייתה לי ההזדמנות לאמר לו את שאמרתי.

אם לא יכולתי לתת לו מאומה באותה התקופה, אז לפחות עכשיו אני יכולה לנסות לתת לו;  אני מקווה שזה ייתן לו משהו, כי זה נאמר בכנות ובכוונה מלאות, וזו אמת לאמיתה.

האיש הזה נתן לי את כולו, היה מסור לי בכל מאודו, לא היה לו משהו אחר שהיה חשוב לו יותר מאשר אני עצמי, אפילו לא הוא לעצמו. הוא אהב אותי, כפי שכל נערה חולמת שיאהבו אותה.

הוא אהב אותי, כפי שאני הייתי זקוקה שיאהבו אותי באותו הזמן.

באותו הזמן אני עצמי לא ידעתי להעריך את כל מה שהוא נתן, לא יכולתי לקבל את אהבתו, לא יכולתי לשאת את מסירותו (זה באמת היה מעט יותר מדי),

לא הייתה בי המסוגלות הרגשית, המוכנות הנפשית, לקבל את אשר הוא נתן.

לא יכולתי, מהסיבה הפשוטה, כי אני עצמי לא אהבתי אותי, הייתי כלי שבור ומרוסק לרסיסי רסיסים, כלי שלא היה מסוגל להכיל את אשר נמזג לתוכו.

רק לאחר שרסיסיי הורכבו מחדש לכלל מיקשה אחת יציבה (אה) ושלמה (אפעס בערך, הקצוות עדיין משוננים, והדבק לא יבש לחלוטין) , וזאת קורה בתקופה האחרונה, אני לומדת להעריך יותר ויותר את האיש שהיה ועדיין, את מה שנתן, נתן לאורך כל הזמן, גם כשכלתה תקוותו, כי זה יעזור במשהו.

אם יש מישהו שאין בו נאנוגרם של רוע זה האיש הזה.

אני מקווה שיהיה לו טוב, ורק טוב.

מחבקת אותך מכאן, מעומק ליבי.

אה, וזה (אני יודעת שנורא דאגתם) היה אצלו ביחד עם עוד כמה ספרים, מגזינים, ועוד, ועוד.

"בוקר טוב, פרח", אמרה חברה לעבודה, כשנכנסה למטבחון להכין קפה,

"באמת שאלתי עצמי, מאיפה הריח הטוב במסדרון"

בוקר,

טוב.

לפני כשנה הכרתי מישהו, ויצאתי איתו פעמיים שלוש.

בפגישה הראשונה, שאלתי, כמו תמיד, כששואלים שאלות של היכרות, מהו תאריך הלידה שלו.

13 באוקטובר, אמר.

13 באוקטובר, אמרתי, ממממ... יש לי משהו בתאריך הזה.

אני זוכרת מה יש לי בעשרה בחודש, ב- 12 בו, ב- 23, וב- 30. יש לי עוד משהו בשלושה עשר, אבל אני לא זוכרת מהו.

נו, מילא. סביר להניח שזה עוד יומולדת של מישהו.

כך אמרתי לו.

יומיים אחרי כן, התקשרתי אליו, ואמרתי, אתה יודע מה יש לי ב- 13 באוקטובר?

זהו יום הנישואין שלי.

ואני לא זכרתי.

עכשיו אני כבר כן.

בוקר טוב.

יום שישי, ה- 13.

מחר, אומרים בחדשות, יהיה קר הרבה יותר, אפילו גשום.

ביהדות, מתחילים להתפלל את תפילת הגשם במוצאי סוכות, בבקשה לחורף מבורך בגשמים.

אמן.

שנה טובה.

מהי האמת?

האם ישנה אמת אחת?

התחבטות קלה, לשעת שינה.

מה שאני רואה,

לא מה שאתה.

את שאני מרגישה,

לעולם לא תרגיש,

גם אם ארד לעמקם של עניינים

ואתאר בפרטי פרטים.

ואם תראה אותי,

האם תראה אותי,

כפי שאני,

או כפי שמעולם

ראית אותי,

בדמיונך?

ואם תאהב אותי,

האם תאהב אותי,

את מי שאני,

או כפי שמעולם,

ציירת אותי

במחשבתך?

 ***

נכתב כתשובה לתגובה ומוקדש לבעלי לשעבר, לאיש1, ולכל השאר שמעולם לא ראו אותי.

חלמתי הלילה.

כמו כל אדם, כמו כל לילה.

חלמתי בלילה.

או שזה היה לפנות בוקר.

בכל מקרה זה לפני שהתעוררתי.

וזכרתי את החלום.

חלמתי שהאוטו של אבא שלי נגרר וצריך לשחרר אותו וזה לא בסדר שהוא נגרר כי יש לו תעודת נכה.

ואנשים –משפחה מגיעים לאמא שלי בכדי לחגוג, ואין לה שתיה חריפה והיא מגישה יין קידוש מתוק ועבש מדי, ואני אומרת לה שיש לי בבית שיבאס, ואני אביא אותו, והיא כמובן אמרה שאין צורך ואני  התעקשתי.

עוד לפני כן- כלומר עוד לפני שגרר את האוטו, אני שוכבת על ספה (הספה?) בסלום. מביטה מבעד לחלון הגדול והוא ניגש אליי ומראה לי שיר שכתב והדפיס ועשה למינציה ועכשיו הוא תלוי על חזהו. השיר מכוון אליי, ואמר כמה הוא אוהב אותי, ומתגעגע אליי ושאני כל חייו. ואני מתרגשת ומתחילה לבכות מרוב התרגשות (אני?!) ומאמצת אותו אל ליבי.

מי זה הוא? תשאלו, הוא זה שניהם, לפעמים פניו של אחד לפעמים פניו של אחר.

לעיתים טעם נשיקתו של האחר, וחיבוקו של האחד.

ונשארתי עם החלום חושבת גם בקומי, ומהרהרת גם בלכתי.

אז הבנתי, לא רק בראש, שהתקופות שחייתי עם שניהם, היו תקופות שבהן חוויתי התעללות ריגשית (ולא לראשונה).

אלו היו תקופות בהן התחננתי למעט חום ואהבה, ולו במילים, שבהן הייתי כל כך זקוקה לקבל את המגיע לי ולא נותני.

עכשיו כשאני חושבת על כך, לבעלי שאמרתי שאני אוהבת אותו ושיקרתי לו, ואכל אותי לחשוב שאני משקרת לו, אבל לו לא הייתי אומרת, והוא היה כל כך זקוק ונזקק, הרי היה זה בגדר התעללות, לא כן?

לא להגיד אני אוהב אותך,

זו נכות ריגשית,

להוסיף לכך זילזול בלוחות זמנים,

לשכוח את תאריך יום ההולדת,

לאחר שהתבקשת לפנות את אותו היום,

וחוסר התייחסות מוחלטת לשעות שינה,

(לא שלך אלא של בת זוגך)

וחוסר התחשבות בצרכיה,

זו כבר התעללות ריגשית.

די לא יותר. 

 גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים

יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים

והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים

אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים

הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים

יש אלוהים בשמים ומחר יום חדש אנשים משתנים

יהיה טוב יהיה רע עניינים עדינים

גבר חי עם אישה ומחליף איתה חומרים

גיליהם הביולוגיים מתערבבים ויש נוגה מוזר בחדרים

והם עוברים מחדר לחדר ולא מסתדרים

לא עם עצמם ולא זה עם זו ולא עם אחרים

אבל הם חוברו זה לזו ומאז הם מחוברים

ושני שופרות נתקעים בחלונות כמו זוג ציפורים

זהירות ילדים הקיץ חלף הלילות כבר קרים

גבר ואישה חיים לבדם אין ילדים

הוא בודד והיא בודדה שניהם בודדים

יש להם הרבה מכרים ומעט אוהדים

הוא מיוחד והיא מיוחדת שניהם מיוחדים

הוא צובר אפשרויות ומסמכים והיא צוברת בגדים

אין ביניהם אלא מין ובדידות ויאוש ופחדים

וברגע מסוים די צפוי מראש הם נפרדים

גבר חי עם אישה שנתיים בתוך דירה

עם ריהוט מאולתר ואימה עתיקה וללא בשורה

גבר חי עם אישה בדירה שכורה

ואוהב אותה והיא אותו והיא אמרה הוא אמר היא אמרה

כל העניין התחיל איכשהו בשנה שעברה

כשהיה נפלא ולפתע התחיל להיות רע

אין עננים בשמים ואין אלוהים בתקרה

גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נגמר

הוא מתקפל והיא מתקפלת חד וקצר

אין ביניהם אלא חושך לבן והבהוב לא מוגדר

וארון ושטיחים וקצת חומרנקוי מיותר

גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נשבר

ושני שופרות בחלון נחבטים כמו זוג יוני-בר

מה שהיה היה ומה שעבר עבר.

ובזימון לגירושין כתבו את שמות שנינו והשתמשו בשמי השני שהחליף את הראשון, ובו (הראשון) אני משתמשת היום. שמותיי, שניהם, מופעים בתעודת הזהות שלי. את שניהם בחרתי, למרות שעם אחד מהם נולדתי.

רשמו את שמי השני, כמו חששו להשתמש באותו השם המכיל את רוב אותיות השם המפורש, והוא עוצמתי כל כך, מכיל אותיות ראשונית, חזקות.

שמי השני, קצר יותר, מודרני יותר והוא זה שהשתמשתי בו למעלה מ- 20 שנים, אך כבר לא יותר. וגם הוא הינו חזק ומלא עוצמה ומשאבים וכח. אך לא כאלו שברבנות יחששו להשתמש בו.

וכמו שניהם מסמלים את הניגודים וההתנגשויות בין הצרכים החומריים לבין הצרכים הנובעים ממקורותיי.

האחד, מסמל את העוצמה הרוחנית, והוא יותר ראשוני, מהותי ומופשט, יש בו כל כך הרבה, בהגיה המיוחדת, ששונה מבעלות שמות דומים באיות, בעוד השני מרמז על משאבים מודרניים של המאות 20, 21. והוא יותר מוחשי, חומרי, חומרני וניתן למדידה, יותר משתלב עם הסביבה.

ועצם העובדה שאני נושאת את שני השמות גם יחד, מנוגדים לכאורה, אם כי משתמשת בפועל רק באחד מהם שווה בדיקה לעומק. שניהם גם יחד מסמלים את הניגודיות שבי, את המאבק בתוכי.

אולי אני צריכה לעשות בחירה.

ואולי הבחירה כבר נעשתה לי/בי.

היום בבוקר קיבלתי גט.

הוזמנו לשעה 9:30 בבוקר.

היינו ראשונים ברשימה.

נכנסנו קצת לפני 10 .

מסרנו תעודות זהות עם ספח, תעודת נישואין וכתובה.

הדיין התחיל לשאול שאלות, קודם אותו.

מה שימך?

יש לך שם נוסף?

קוראים לך בשמות נוספים?

נולדת בישראל?

מה שם אביך?

איפה נולד?

הוא כהן או לוי?

אחר כך עבר אליי, עם אותה סידרת שאלות.

והזמין את העדים.

קודם את אביו, אחר כך את שלי.

והעביר גם אותם את אותה סידרת שאלות.

אבא שלי התבלבל עם שמותיי, לא זכר איזה שם קדם לאיזה מבחינת לוחות זמנים. 

הדיין קצת התעכב על כך, אבל המשיך הלאה.

הזמינו את העדים של בית המשפט, ואת סופר הסתם שיכתוב את הגט.

הקריאו את כתב הגט, והאיש שמעולם לא הייתי שלו, חזר אחרי דברי הדיין שהקריא את דברי כתב הגט.

אחר כך הרים את קלף הגט, ואת כלי הכתיבה שנלוו לו, הוריד אותם, ומסר לסופר הסתם.

ואחר כך יצאנו להמתין שייכתב הגט.

וכשנכתב, נכנסנו שוב, כיסיתי את ראשי, קיבלתי את הגט, בכפות ידיים פשוטות, הכנסתי אותו תחת זרועי, התרחקתי והתקרבתי.

והשארתי את הגט על שולחן הדיינים.

בשבוע הבא אוכל לקבל את האישור, תמורת תמונת פספורט ו- 217 ₪ .

ב- 11 בבוקר, כבר הייתי בדרך הבייתה.

אני אישה גרושה.

***

מתחילה להרגיש את הלחץ וההתרגשות.

מחר זה תאריך חשוב בתולדותיי. אולי הכי חשוב.

היום שבו אני איוולד מחדש.

איוולד מחדש, לעצמי, לחברה, למשרד הפנים. מחר אאמץ זהות חדשה באדרת ישנה, עם כותרת אחרת.

מתחילה להרגיש את ההתרגשות, אם בפרפורי הבטן שלא מסוגלת לעכל מאומה, ואם בחוסר ריכוז כללי.

מחר, מחר, מחר.

אני מתרגשת, אני מפחדת, אני חוששת, אני מחכה.

מחר.

מוזר.

לא התרגשתי כך כשהתחתנתי, למה אני מתרגשת כך לפני הגירושין?

אבסורד בשפת המקור (יוונית עתיקה?) הינו לקיחת דבר מסויים והפיכתו לקיצוני עד כדי גיחוך. זה מה שלימדה אותי המורה להיסטוריה שלי לפני 20 שנה.

אחד הדברים היפים ביהדות (המקורית) הוא שהיא אמורה להיות דת מתפתחת בהתאם לתנאי הסביבה, החברתיים, הטכנולוגיים, והפילוסופיים. לשם כך על קובעי הטון (היינו הרבנים) להיות משכילים, פתוחים רעיונית, מודעים למה שקורה סביבם.

כתוצאה מהגלות (אני מניחה), מהמצור החברתי, והסכנה שבהתבוללות, סגרה היהדות הרבנית על עצמה, והתקבעה על הרגלי חיים, לבוש והתנהגות שכמו רטיות על עיני הבהמה שלא תסטה מהדרך ותלך בזו שלפניה בלבד, כך הקלו על הרבנים את השליטה בקהילה המאויימת מבחוץ.

אורח החיים השמרני, שחי מאות בשנים הפך להרגל, ולמצווה מדרבנן. כך עלו וגדלו ביהדות "מנהיגים" דוגמטיים הדוגלים בשימור אורח חיים בעבר ופחד מחידושים ועידכונים מודרניים.

בתפיסת העולם השמרנית הזו אנו נתקלים בכל מקום. בין היתר גם בבית הדין הרבני.

כאשר הגשנו בקשה משותפת לגירושין בהסכמה, נפתח לנו תיק.

אתמול היה דיון באישור הבקשה. הבקשה אמרתי. לא הגירושין.

בהתחלה, כיסו את כתפיי בחלוק מנקות כחול. כי לא יכלו להתדיין בבקשת הגירושין בהסכמה שלנו מבלי שיסתנוורו מעור זרועותיי המדהים, לא משנה שלי היה חם וסבלתי מהתנדפות מיצי הגוף שלי באופן מוגבר כי גם על הפעלת מזגן כנראה עדיין לא החליטו הרבנים. זה עוד מילא (וגם על זה יש לי מה להגיד).

אבל תהליכי העבודה המפגרים!!!

שיטות העבודה נשארו אי שם בתוככי במאה שלפני זו שעברה (היינו המאה ה-19).

הבקשה לגירושין אושרה כמובן, לאחר שכרכתי עליי את החלוק האופנתי, ואחרי שהוציאו אותנו לרשום הסכם גירושין, שבו כתבנו שאנחנו מבקשים להתגרש, אין לנו רכוש משותף, ולא ילדים משותפים, ושאני מוותרת על הכתובה שלי, ואחרי שניסו לשכנע אותי קצרות שאולי עלינו לפנות ליעוץ. כשאמרתי להם שאני נמצאת במקום רחוק יותר מדי בכדי לעבור יעוץ זוגי, ניסה הרב להתבדח ואמר שהוא מקווה שאני לא נמצאת על כוכב אחר, ותפס עצמו ואמר, בעצם גם לכוכבים אחרים אפשר כבר להגיע.

לאחר מכן, ירדנו שתי קומות להמתין בתור לאיש שיפתח לנו תיק נוסף, לדיון באישור הגירושין עצמם. שעה וחצי המתנו לפתיחת התיק, כשהפקיד המטפל צועק מדי פעם לאנשים המתרעמים על התור הארוך, "אל תדאגו עד 5 אחר הצהריים כולם יטופלו".

אני אפילו לא יודעת אם אמר זאת בצחוק ציני, או בניסיון לנחם את הממתינים. המבטא הדרום האמריקאי שלו, שהוא איטי במיוחד הקשה עליי להבחין האם הדובר סתם איטי במוחו או שזה מאפיין תרבותי.

כשהגענו סוף כל סוף אליו, נגמר הנייר במדפסת. והלכו להביא, לא הפקיד, מישהו אחר. 20 דקות המתנו מולו להגעת הנייר, כשהוא מטפל בינתיים בניירת אחרת, ופולט מדי פעם בפעם את אמרי השפר שלו, כדוגמת הנ"ל ועוד פתגם מהולל- "ההמתנה היא אחת מאבני היסוד של השירות הציבורי".

הוא כנראה לא שמע שאפשר גם אחרת.

אחרי שפתחנו את התיק, עלינו קומה אחת לבית הדין, לקביעת תאריך לדיון באישור הגירושין.

שם לא המתנו הרבה.

קיבלנו תאריך.

עכשיו אני אסורה לבעלי.

הזוגיות שלנו הייתה יכולה להיות בסדר. היא אפילו נראית בסדר כלפי חוץ.

יש אנשים שהיו שמחים לקבל את מה שיש לי, או יכול היה להיות לי.

כי בסך הכל אין שם רע אובייקטיבי.

גם אין שם טוב מי יודע מה.

זה בסדר.

לא רע,

לא טוב,

בסדר.

פרווה, טופו. בלי רגש עז, או טעם ייחודי.

זו לא אני.

אני צריכה את עוגת הטעמים העזים, גם כשאני יודעת שאני עשויה לנגוס בפלפל חריף שישרוף לי מלמעלה עד למטה, או בבצל שיעלה בי דמעות.

אבל החריפות הזו, הכאב הזה, הדמעות הללו שמגיעים עם עוגת הטעמים זה לא נורא, בשבל הרגש אני קיימת. זה מה שגורם לי להרגיש חיה.

***

כל זאת נכתב לפני כשבועיים.

היום, אני מרגישה הרבה יותר חיה.

אני חיה, לאוויר יש טעם, לקפה, לסיגריה, אני שומעת את הציפורים שמצייצות, את המכוניות ואוטבוסים שנוסעים על הכביש, אני צוחקת, ואני לבד.

וטוב לי.

בינתיים.

אני אמשיך לעשות שימשיך להיות לי טוב, שזה לא יהיה רק בינתיים. שזה יהיה כמעט תמיד.