צמח בר

 אנחנו שומעים סיפורים על נשים מוכות ושואלים את עצמנו, איך הן לא קמו ועזבו, איך הן המשיכו לתת לזה לקרות, איך בסימן הראשון, הן לא ראו?

איך?

אולם יש מכות ופגיעות שהן לא גופניות, הן רגשיות, נפשיות, כאלו שלא בהכרח מבחינים בהן מיד, אלא בדיעבד, ועל פי רוב לאחר שנים, והן משאירות צלקות שהן כמעט בלתי נרפאות.

עם אישאחד, עם הסימן הראשון שהבחנתי בו לאלימות מילולית אליי, קמתי ועזבתי. ידעתי על הזעם האצור בו, לאו דווקא כלפיי, אלא כלפי הסביבה, שמעתי אותו מתבטא בצורה לא נעימה, אגרסיבית, בוטה כלפי אחרים, זה מעולם לא הגיע אליי. אולם ברגע שבו הוא צעק עליי, כל מה שעוד נותר בי אליו אחרי כל כך הרבה שנים, ידעתי שזה נגמר.

לעיתים אלו מכות שאינן כל כך בולטות. 

אחרי שוודרו וילסון סמית זרק אותי, לפני כמעט שנה וחצי, ידעתי שאני פגועה, לא מהפרידה, זו באה במקום ואף בירכתי עליה. בניתוח שכלתני לאחור (כמה אנחנו טובות בזה), ידעתי שהייתי במקום שלא העריך אותי, שגרם להדרדרות בהערכה העצמית שלי, שגם מבלעדיו הייתה על כרעי אפרוחים.

ידעתי זאת בראש, בהגיון, אבל לא בהרגשה. לא הייתי מסוגלת לתת למישהו להתקרב אליי (כבר כתבתי על כך, לא?), כי למה שמישהו ירצה, אני כל כך שמנה ומגעילה.

הייתי כבויה. גמורה. מתה.

לאט, לאט, הצרכים בגוף התגברו על העלבון והפגיעה, ובצורה מהוססת עשיתי את דרכי אל בין החיים והתחושה. היו אבני דרך לציון כל צעד איטי, כל התקדמות קטנה.
לאט נתתי לגברים להתקרב אליי ורק לאחרונה, הייתי מוכנה לנגיעה. היו מעט נסיונות כאלו בשנה האחרונה, אחד מוצלח פחות, אחר גרוע יותר.

וביומולדת השנה, קיבלתי מתנה. אהבה. אהבה גדולה, אל עצמי. הכי בעולם.

במקביל, ובערך באותו הזמן, למדתי לקבל נגיעה מגברים אחרים.

מעניין שדווקא כשאיפשרתי לעצמי את החופש להנות מנגיעה שאינה אמורה להיות מאומה מעבר לאהבה ארצית, גופנית בלי תסבוכות רגשיות, בלי ציפיות למשהו שהוא מעבר, דווקא עכשיו, כשאני עושה סוף סוף את מה שאני רוצה, בלי להתבייש מעצמי ומהסביבה, אני עכשיו מעכלת רגשית את עומק הפגיעה.

בכיתי הבוקר מול המראה.

בכיתי ואז כעסתי עליו, על החרא הקטן הזה, ועל מה שהוא עשה לי. ביודעין או שלא, במזיד או שלא. כן, דבריו נפלו על קרקע פוריה, וכן אני נשארתי שם, כמעט שלוש שנים. וכשבסופו של דבר הרמתי את הראש ואמרתי שיותר אני לא מוכנה לספוג, ואני רוצה הערכה, קיבלתי את הבעיטה.
זו בעיטה כואבת, אבל היום כשאני מבינה, בראש ובגוף, בשכל בלב ובנשמה, אני שוב אומרת תודה.

תודה שזרקת אותי.

אני גם כועסת, כועסת נורא.

***

ליטפת את רגלי החשופה, הבטת אליי, ואמרת, "את כל כך מדהימה. אני נהנה ללטף אותך. את יודעת למה?"

"כשאני מלטף אחרות", אמרת בעודך מחליק יד במעלה השוק שלי, ואני נחרדתי, חשבתי שאתה עומד לעקוץ אותי, מחכה כתמיד לפגיעה, "הן לא מרגישות אותו הדבר, אין להן עור חלק כל כך, העור שלך רך ונעים למגע". ואני נשמתי לרווחה ופשוט רכנתי אליך ונתתי לך נשיקה.

"אני לא מבין", אמרת, "איך מישהו יכול לוותר עלייך".

ובסלון על הספה, ובחדר על המיטה, עשינו את כל אותם הדברים והתנוחות שלא הצלחתי לעשות עם ההוא שזרק, שתמיד גרם לי להרגיש שאני גדולה מדי, שמנה מדי, רחבה מדי, לא מספיק טובה. ואיתך, אני במידה הנכונה, אפילו מעט צרה מדי. ועיקמת אותי וכופפת אותי, וסובבת אותי, ולחשת באוזני מילים גסות, ונתת לי לצעוק מהנאה ולא הפסקת עד כלות. והמשכת לרצות עוד ועוד. והמשכת להחמיא ולפרגן גם כשהיינו אפוסי כוחות, וגרמת לי להרגיש כל כך אישה, כל כך רצויה, כל כך נחשקת, כל כך אהובה.

כפי ששלוש שנים עם ההוא שזרק לא הצליחו לעשות.

את הולכת לצלם בשישי? שלח הודעה באמצע השבוע.

כשהוא שואל כאלו שאלות אני עומדת על הרגליים האחוריות, ועושה הכל בכדי לראות אותו.

"אני אוהבת אותך כל כך" אמרתי לו.

"כיף לי" הוא ענה בכנות וחייך את החיוך שממיס אותי בכל פעם שאני רואה אותו.

"אמא מעדיפה שאהיה איתך מאשר עם אבא" הוא אמר, מודע למציאות חייו.

בשבע טחנות הוא ירד אל גדות הנחל, שקע בתוך הבוץ השחור והעמוק- למעלה ממטר ונפל על ידיו, כולו רטוב ושחור.

חשש מהתגובה שלי, ראיתי בעיניו, אבל גם את הידיעה הוודאית עמוק בליבו שאני אצחק איתו על המעידה שלו, ויהיה לי יותר חשוב שהוא לא יתקרר מאשר הריפוד באוטו.

נסענו להמשיך לצלם במקום אחר, והוא היה כל כך מאושר, מהשיחה בינינו, מכך שאנו עושים דברים ביחד, מזה שאני איתו ורק איתו, ועדיין אוהבת אותו עדיין למרות שאני כבר מזמן לא חיה עם אבא שלו.

חבל שנפלתי, הוא אמר, אבל זו חוויה. טוב שנסענו לשם. וטוב שנסענו לכאן.

החיוך שלו היה מעלף.

אני אוהבת את הילד הזה.

הוא ילד, אבל אדם כל כך גדול.

אל תדאגי, את תקבלי הזמנה, כשדיברנו על הבר מצווה שלו שתהיה בעוד פחות משנה.

אני לא דואגת, אני עונה ומחבקת אותו, וגם אם לא אקבל הזמנה, אני יודעת, שזה לא בגלל שלא רצית שאבוא.

כן, אמר בקול מכורכם קמעה.

ומיד התעודד, מקסימום נחגוג בפעם אחרת.

הוא נוגע בלב שלי, ואני מקווה שאני עושה טוב לחיים שלו, בכך שאני עדיין נמצאת שם בשבילו כשהוא מבקש.

בשבועות האחרונים מתחוללים בחיים שלי הרבה מאוד דברים, חלקם כואבים, רובם משמחים.

החיים שלי מלאים בתנועה, ולשם שינוי אני חשה שהתנועה הזו אינה סתמית, אלא מושכת בעליה.

זה לא פול גז בניוטל כמו שפעם חשתי.

אני עסוקה, עד מעל הראש אני עסוקה, אני עסוקה ברמה כזו שגם שלושה אנשים עשויים להתעייף מרמת וכמות העיסוקים
שלי, אבל זה רק משמח אותי, משאיר לי זמן לצחוק, לחייך, לאהוב, וכן גם לכאוב ולבכות.

וכן, אני מלאה באנרגיות חיוביות. ורואים את זה, עליי, על הסביבה שלי, על האנשים שסובבים אותי, על הכל רואים את זה.

העשיה שלי משמחת אותי, והיא מרכזת אותי בעצמי, בדברים שעושים לי טוב.

אני עסוקה בדברים שמקדמים אותי, אני מתפתחת בכיוונים שאליהם אני רוצה להתפתח.

לעיתים יש מי שמסיט את תשומת ליבי, לא אחד היה, אלא שניים, שיתביישו! (מכוערים), אבל הם כבר לא שם בכדי להפריע לי.
ובגללם אני כמעט שוכחת את מה שהבטחתי לעצמי לפני כשנה.

אבל זה בסדר, עד מהרה, החיים לוקחים ממני את מי שמפריע לי בדרכי.

בתוך השימחה יש גם כאב, אבל גם הכאב הזה, נוגע בי, אך לא מפיל אותי, לא מוריד אותי מהפסים, ולא מפריע לי בדברים שאני רוצה ומעדיפה לעשות.

אני אולי נשמעת הזויה, ובטוח שאני מעורפלת כי אני לא ממש רוצה להכנס לפרטים.

יש עדיין דברים שחסרים, לא הכל מושלם בחיי הייתי רוצה, לדוגמא, שיהיה לי בית או שתהיה לי אהבה.

אהבה זוגית, נחמדה, לא כואבת, אלא משמחת, אהבה של כיף וצחוקים, ודיבורים ובילויים, ושיחות עמוקות,
וזיונים, ונסיעות, וטיולים, וחברוּת, הרבה חברוּת ( i.e. Friendship).

ו-וואלה, לא יודעת איך לתת לזה לקרות.

אולי אני חזקה מדי, אולי אני עצמאית מדי, אולי אני שנונה מדי, אולי, אולי אני מדי, ואלי אני לא מספיק מדי.

אולי אני אני מדי.

אבל אני מרגישה שכל מי שמתקרב, טועם, לוקח מנה, ומתרחק, לא רוצה עוד.

לא יודעת, אולי אני נותנת מעצמי יותר מדי, מהר מדי. מדי מדי.

אבל זה משיש ולא אפחית מעצמי, או אשנה מעצמי.  ואם זה לא מתאים למישהו, אני מעדיפה להשאר לבד, "להינות" מרגעים בודדים, ספוראדים
של אינטימיות של בכאילו, מאשר להפחית מעצמי ולהתפשר.

***

הטיפש הזה, את כל העבודה שעשיתי במשך שלוש שנים עם הילדים שלו לקרב ולחזק את הקשר בינו לבינם
והוא הלך וביטל הכל במחי זיון אחד.
זה רק מחזק את הקשר שלהם אליי, אולם ממילא הקשר בינינו היה תמיד חזק, אבל הוא, הוא מאבד אותם.

טיפש.

ככה זה כשהזין עומד, השכל בתחת.

אידיוט.

***

ברלין, ספטמבר 2012

את כל כך סקסית, הוא אמר לי, בשניה הראשונה שראיתי אותך נכנסת לסטודיו נדהמתי.

פעם משפט כזה היה מאוד מעליב אותי, גורם לי להרגיש זולה, כאילו אין בי משהו אחר, אני אפילו לא יפה, רק סקסית, נוטפת מין, זונה. 

את האמת יש להגיד, אני לא יודעת על מה הם מדברים- נכון, החשיבה שלי סקסיסטית, ואני במצב כמעט סטטי (במיוחד לאחרונה) של חרמנות תמידית, אבל לא רואה בעצמי כמישהי סקסית במיוחד. 

לא רק שאני לא מרגישה סקסית במיוחד, יתירה מזו -אני במשקל יתר. בשנים האחרונות, בתקופה שבה חייתי עם הלשעבר- היינו- וודרו וילסון סמית שאיתו גרתי מספר שנים, הוא גרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה, לא מספיק רזה, לא חתיכה מספיק לציפיות שלו, כי אמא שלו (זו הקמצנית שלא יודעת איך לאהוב) היא רזה וקטנה ושורצת בחדר כושר ועושה שאיבות שומן מהבטן, כי בגיל שבעים חשוב שלא תהיה טיפת שומן בגוף, ואישתו לשעבר- זו שבגדה בו, הייתה רזה וגבוהה וחתיכה, וביצ'. וככה הוא התרגל. 
(שלא כהרגלי, אני מנקזת מעט רוע, תסלחו לי).

ואני? אני שמנה!
עם תחת גדול, ובטנונה נפוחה, וחזה גדול ונפול, וירכיים רופסות, וממש ממש לא בכושר.

כשחיים כך, עם אנשים שגורמים לך שלא להרגיש טוב עם עצמך, עוד יותר אפילו, שגורמים לך להתבייש בגוף שלך, גם האדם החזק ביותר בסופו של דבר נמעך, ואני מלכתחילה הייתה קבץ'.

בסופו של דבר – אחרי שלוש שנים כאלו- הרגשתי לא רק חסרת סקסיות, אלא גם מגעילה, איך אפשר לגעת בי? מי ירצה בכלל?
תחושה זו שבהתחלה לא הייתה מודעת- יצרה לעצמה פתח יציאה ועיצבה את עצמה לכלל מילים רק בחודשים האחרונים ופתאום הבנתי.
טוב שזה קרה. זה רק אומר (בעיניי) שבסופו של דבר הנפש מחלימה מהמכה הזו שהונחתה עליה ללא הפסק.
ההכרה בבעיה, מהווה חמישים אחוז מהפתרון לה.

כשנפרדנו- וודרו ואני, לא רציתי זוגיות חדשה.

אני עדיין לא רוצה.
לא רוצה לטפל באחרים, לא רוצה שיגעו בי אחרים.
רוצה להיות עסוקה בעצמי.

ככה אמרתי.

עדיין אני לא רוצה זוגיות.

ככה אמרתי לצלם באותו ערב.

בעצם, תיקנתי את עצמי באותה נשימה, אני כן רוצה אהבה.

הוא הביט בי וחייך.

את יפהפיה, אומרת לי חברה. התמונות שלך מדהימות.

את כל כך סקסית, נוהגת לאמר חברה אחרת.

התמונות שלך גירו אותי, גבר אחר כותב לי (זו הייתה הכוונה, עניתי לו).

***

לפני כמעט עשר שנים, הבנתי שלעולם לא אהיה מוכנה להרעיב את עצמי בכדי להגיע למידות המקובלות במציאות של ימינו כאסטתיות, וכי אני אוהבת לאכול, ונהנית מהאוכל. הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי לעצמי, אם זה המצב, אז לפחות תפסיקי לגרום לעצמך להתחרט על כל נגיסה שאת מכניסה לפה שלך. תלמדי לקבל את עצמך כמות שאת, ולקבל את הגוף שלך.

יפה, נחמד ונכון לאמר את זה, אבל קשה ליישם.

אי אפשר למחוק שנים של סוציאליזציה ואוטו-סוגסטציה ושטיפות מוח תרבותיות במחי יד אחד.

ידעתי שיש לי עוד דרך ארוכה.

וידעתי שאחת הדרכים תהיה לראות את עצמי בעיניהם של אחרים. לא רק לשמוע אותם אומרים.

וידעתי שזו הדרך שלי להתאהב בעצמי.

ידעתי שלשם כך, אנ צריכה לשבת מול צייר. 

למה?

כי ככה החלטתי. 

לא ידעתי איך לעשות זאת ואל מי לפנות, אז פניתי לאישאחד, באותה תקופה היינו עדיין בקשר. 

היו לו קשרים והוא הכיר אנשים שעשויים היו להתעניין בי כמודלסטית. אבל, כמו כל דבר שביקשתי מאישאחד, זה לא קרה.

החלום והרצון הושמו בצד, אבל לא נשכחו, מדי פעם זה עלה והוצף, אבל לא הגיע מעולם לכלל יישום. לפני קצת יותר משנה, אפילו פרסמתי מודעה, אבל לא דחפתי את הנושא במיוחד, לא האמנתי שמישהו ירצה לצייר אותי בכלל. 

***

כשנכנסתי לסטודיו שלו, עם חברה טובה, בצהרי היום, כולי מזיעה ומתלוננת על החום, כשחברות נוספות שלנו מחכות לנו בפנים ומקבלות את פנינו בחיבוקים ונישוקים, הוא מזג לי יין וראיתי בעיניו את המבט שידעתי לזהות אבל למדתי להכחיש, לא להתייחס אליו, לא להאמין שהוא מופנה אליי, כלפיי. 

תדעי לך שאת הולכת להינות מהסדנא, אמרה לי חברה, את תודי לי ששיכנעתי אותך לבוא. 

אני מחייכת, היו לי דברים אחרים לעשות, וממש לא התחברתי לזה, אבל החוויה, הלימודית והחברית, היו חשובות לי לא פחות, אז נתתי להן לשכנע אותי לבוא לסדנה.

זו המודליסטית, הכירו בינינו, אותה אנו עומדות לצלם. 

ישבנו כולנו בחוץ בזמן שהוא הכין את הסט והתאורה והיא התאפרה והתפשטה, דיבורים ציחקוקים.

נכנסנו לצלם, נהנות, צוחקות, מפרגנות זו לזו ולמודלסיטית, מתייעצות עם הצלם. הוא מנחה אותנו, מדריך איך ומאיפה לצלם, איך להינות ממשחקי האור והצל.

יצאו לנו תמונות מופלאות. 

הדינמיקה שהייתה בסטודיו, בין שבעת החברות המצלמות, ביננו לבין עצמנו, ובינינו לבין המצולמת הייתה יפהפיה. 

אחרי כמעט ארבע שעות של צילום, (וכמה כוסיות של יין וקאווה) הגחנו החוצה בחיוך רחב של הנאה גמורה, הלכנו לאכול, ואחר לגלידה.
מצחקקות מהנאה, חלקן עדיין בשוק מסיפור הפטמה שסיפרתי להן כמה שעות לפני כן.

הצלם, שלא שמע את הסיפור, שאל על מה הן מצחקקות, והן שלחו אותו אליי. אני ישבתי מעט רחוק מהן, לא היה מקום לידן, ודווקא התאים לי.

הוא ניגש ושאל, ואני סיפרתי. ראיתי את העניין ניצת בעיניו. אתגר, האם היא משקרת? שווה לנסות. ואם לא, הרי זה כיף, כפי שהוא אמר באחת ההפסקות- אישה שיודעת ויכולה ככה להינות מהחיים.

אינני זוכרת את חילופי המילים המדוייקים, אבל מה שקרה באותו הרגע הוא שהוא הציע לי לבוא אליו בערב, לצילומים.

שלו.

אותי.

כמעט סירבתי, אבל אמרתי כן.

הפחד והחשדות עלו מיד קפצו ועמדו על כתפיי וחפרו בשרידי האישיות שלי. 

אבל זכרון החלום והרצון, גם הוא עלה ביחד איתם, וכששקלתי את הפחדים מול החלומות, אמרתי לעצמי, זה הזמן לנסות. 

עם פרפרים בבטן, והתרגשות כמו של בתולה שעומדת לעשות זאת בפעם הראשונה, הגעתי אליו בלילה, לא יודעת למה לצפות, ולא מוכנה אפילו לדמיין.

.

.

.

כשיצאתי משם, אחרי מספר שעות, יצאתי מרחפת עם חיוך גדול בעיניים, ובתיבת המייל שלי צרור תמונות שלי, של הגוף שלי, של הגוף השמן, הנפול, המזדקן  והעייף שלי, של הפנים העייפות והמבוגרות שלי. תמונות של אישה סקסית ויפה, שאוהבת את עצמה, שמרגישה חופשי לרקוד עירומה מול מצלמה, תמונות של מישהי שמחייכת מהנאה. תמונות יפהפיות שאהבתי אותן, ואת דמותי שנשקפה מולן.

 עדיין לא מאמינה שהוא רצה, ואהב את מה שהוא עשה, אבל שמחה שזה היה. 

וההמשך?

יבוא. 

{שוב החיים מוכיחים לי, שאין צורך לדחוק בהם, מה שצריך לבוא יבוא בעיתוי שלו}

יום שישי אחר הצהריים,

אני בחוף הים באשדוד מנסה לצלם מעט גולשים וים.

חם, יש רוח שמנעימה, אבל לא ממש.

ברגיעה שבין קבוצת גלים לשניה, אני מושיטה יד לסלולרי ובודקת הודעות.

רואה הודעה מהבן של הלשעבר:

-          צמח

-          אני

-          מתי את יכולה לבוא?

אני בוהה במסך, עיניי מזדגגות, חסרת יכולת מענה.

חברה שישבה מרחק מטר ממני, אמרה אחר כך, ראיתי אותך מסתכלת על הסלולרי שלך, עם חיוך מוזר, ונראית כמו שלולית גלידה.

הילד הזה, מוציא ממני כל כך הרבה אהבה ויודע לתת גם.

מאושרת האישה שתהיה איתו (וכבר עכשיו אני יודעת שהבנות בכיתה שלו, נלחמות עליו). 

כמו כולם אני חולמת המון.

שלא כמו כולם, אני זוכרת לפחות חלום אחד מדי יום.

אני אוהבת לחלום ואין לי כמעט סיוטים.

אולי יהיו כמה חלומות שמישהו אחר יקרא להם סיוטים, אבל אני לא רואה אותם ככה (קרבות עם דרקונים ושאר יצורים מכונפים בנופי ארצישראל, או התאוששות ותקומה ממלחמה גדולה משום מה אינם נתפסים אצלי כסיוט).

יש לי גם חלומות שאני חולמות בהמשכים, אלו בעיקר חלומות על מסעות, נסיעות וטיולים.

החלומות שלי מאוד ארציים ומאוד לא הזויים, אני נשארת אותו האדם שאני, ומסביבי אותם האנשים, לעיתים הם אפוקליפטיים, או כאילו נלקחו מז'אנר המדע הבדיוני ו/או הפנטזיה.

הם משקפים ואומרים לי משהו שהתת-מודע רוצה לאמר לי מבפנים.

בגלל זה אני מאוד אוהבת אותם.

מאחר שאני לא שוכחת אותם, אני הולכת איתם במשך כמה שעות או ימים, עד שאני מפנימה את המסר.

כבר קרה שלא הבנתי את המסר בחלום במשך כמה ימים, הנחתי אותו בצד למשמרת, וחזרתי – גם לאחר שנים, כשעיניי אורות ומבינות.

כל ההקדמה הארוכה הזו באה בכדי לספר על החלום האחרון שלי.

כהרגלי בחלומות – הוא היה לי מאוד מציאותי אבל איפשהו אני נושאת עימי תחושה לא ברורה שהוא שונה מאחרים, ובכל זאת הוא לא.

אני נמצאת בבית פרטי גדול. יש שם עוד אנשים, בדיוק חזרתי ואני עייפה ורוצה לישון. כבר בוקר, האנשים האחרים יוצאים מהבית – לענייניהם. חברה שלי- באה להגיד לי שלום, ויוצאת מצחקקת עם הגבר שאיתה (זו חברה שאני מכירה ממקום העבודה הקודם שלי, והיא נישאה לפני מספר חודשים), הוא לא בעלה, למעשה הוא גבר ערבי. אבל היא אומרת שהיא מאוהבת, ואני לא שואלת שאלות. אני מלווה אותה לדלת, ומביטה דרך החלון בעודה מתרחקת על השביל בחצר. זה בית פרטי, גדול, כמו שרואים בסרטים האמריקאים, אבל הוא לא גמור.  אני נועלת את הדלת ואומרת לעצמי- זהו עכשיו אני יכולה לאונן בלי שאפאחד יפריע לי.

כשהתעוררתי, לקחו לי כמה דקות להתעשת ולהזכר בחלום. זכרתי אותו אבל לא יכולתי למלל אותו.

תהליך ההזכרות עבר כמה שלבים, בתחילה נזכרתי בכמה מקטעים, תמונה פה, או תמונה שם, אחר סצינות, ולבסוף הסיפור כולו.

לא אכנס לנושא החברה שלי ומושא ההתאהבות שלה, לא משום שאני חושבת שזה לא חשוב, אלא משום שאני לא רוצה להכנס לזה.

אני רוצה לבחבש את עצמי דווקא בנושא הבית.

הבית הלא גמור שנעלתי בכדי שלא יפריעו לי לאונן.

הבית הלא גמור הרי זו אני עצמי, וההחלטה שקיבלתי לאחר הפרידה מוודרו וילסון סמית, שהפעם אני לא מחפשת זוגיות נוספת לפני שאני מסיימת לסדר לעצמי עניינים בראש. קראתי לזה להסתרק או לסדר את התסרוקת.

זו גם הסיבה שנעלתי את הלדת- כדי שלא יפריעו לי- בני זוג ושאר מזדמנים.

והלאונן- זה לא רק צורך גופני- זה לעשות אהבה עם עצמי, להתאהב בי, לגלות את עצמי ולדעת מי אני.

אני חושבת שאני בדרך הנכונה.

לא,

אני יודעת שאני בדרך הנכונה.

באהבה.

כשהוא בא לאסוף אותי

הוא התרגש נורא.

אחר במכונית,

כשאספנו את החבר שלו,

 הוא אמר לו עליי-

היא הייתה הנערה הכי יפה בבית הספר,

וכולם רצו להשכיב אותה.

***

כשבאתי לקחת ממנו עוד קצת דברים שלי שעדיין נותרו אצלו,

חיבק ולא הרפה,

שחרר אותי, ביקשתי,

והוא עטף אותי בזרועותיו,

ניסה לנשק בצוואר,

ומיאן לעזוב.

שחרר, אמרתי בתקיפות.

והוא,

הרפה ואמר משוחררת.

ופתאום נזכרתי,

בפרידה,

כשהוא אמר,

אני כבר לא רוצה ביחד.  

***

התעללת בי, אמרתי לו

כשבא לבקרני

עת הייתי חולה.

אני לא זוכר, וזה לא היה בכוונה,

ענה,

ובכל מקרה אני מתנצל על כל מה שעשיתי לך

לפני יותר מעשרים וחמש שנה.

הוא מוצא חן בעיניי.

המרצה הזה שלי.

כבר מתחילת הסמסטר הוא מצא חן בעיניי.

עוד לפני הפרידה מוודרו וילסון סמית', כשעוד הייתי מדובללת וכבויה הוא מצא חן בעיניי.

ככל שאני לומדת להכיר אותו- הוא מוצא חן בעיניי עוד ועוד.

האידיאליזם שלו דומה לשלי, רק שאצלי הוא גובל בסיסמאות בלבד. אצלו זו אמונה ודרך חיים.

השנינות שלו, הידע, האינטלקטואליזם, החכמה וחוש ההומור...

ולזה לא עוזר בכלל שיש לו גוף לא רע בכלל.

הוא כתב בטוויטר שלו שיש לי שני ילדים. אין כל איזוכר לבני/בנות זוג.

ואני פתאום מתביישת להיות ישירה.

נכתב ב 26 ינואר 2012.

***

הסמסטר כמעט נגמר.

שבוע הבא יהיה השיעור האחרון.

השבוע בשיעור, אחת הסטודנטיות (אנחנו שלוש מתוך כיתה של כשלושים ומשהו סטודנטים), זרקה משפט לגבי אישתו.

הוא ענה כי אינו מחזיק דבר כזה, או שאין לו אישה שהיא "שלו".

משום מה הייתה לי הרגשה שמבטו נדד אליי.

זה גרר איזה דיון בכיתה, שבו העדפתי לשתוק. אבל מאותו רגע, הקשב שלי (שגם כך בעייתי ברמות נוירולוגיות) עף דרך החלון המוגף מפאת הגשם השוטף שירד באותו היום.

מזל שגיליתי כי אני יכולה להקליט את השיעורים בסלולרי.

הוא מוצא חן בעיניי עוד יותר.

אני מוצאת עצמי מפנטזת עליו.

***

רק מקווה שיהיה לי האומץ לפנות אליו.

פעם עוד לפני שעברתי לגור איתו הספרים שלי היו כולם מסודרים בבית אחד.

ידעתי בדיוק איפה נמצא כל ספר בספריה, באיזה מדף, מה מיקומו במדף, ואילו ספרים נמצאים משני צידיו.

זה לא עניין כל כך פשוט כשמודבר ביותר מאלף ספרים.

זה לא עניין כל כך פשוט לאדם שהוא בלאגניסט מטבעו, אני מנחשת שמסיבות נוירולוגיות, אבל לא אכנס לכךל עכשיו.

זה לא עניין כל כך פשוט לאדם שלא זוכר פנים של אנשים שהוא עבד איתם חדר ליד חדר במשך שנים. אני משערת שהזכרון הויזואלי שלי נדפק אי שם במעלה שנות העשרים, באיזו טראומה שחוויתי והדחקתי, אבל לא אכנס לכך עכשיו.

כשעברתי לגור איתו, מפאת חור מקום ומדפי רקחלק מהספרים עברו איתי אליו, וחלק נותרו מאחור, ובכל פעם שהייתי מגיעה לבקר, הייתי נעצרת לידם מלטפת אותם במבטי ומעבירה יד אוהבת ומתגעגעת.

במהלך שנות מגוריי איתו, הוספתי לרכוש עוד כך וכך ספרים.

לפני כחודשיים (ואו עוד כמה ימים כבר שלושה חודשים מאז), כשנפרדנו, ארזתי את רובם לתוך ארגזי קרטון (תודו שזה נשמע הרבה יותר טוב מסתם קרטונים), מן הסתם בסערת נפש, והחילותי לשנע אותם, משם לכאן. לא את כל הספרים העברתי לכאן, חלק קטן ביותר עדיין נותר שם. חלק מהארגזים פורקו בכדי למלא את המדפים הערומים חלקים שהביטו עליי בעין שתומה. חלק מהארגזים, הונחו בצד, מפאת חוסר יכולת נפשית להתמודד עם סידורם מחדש על המדפים.

חיפשתי לפני כחצי שעה ספר מסויים, וגיליתי שאני לא מוצאת אותו. הספרים היום מונחים היום על המדף אולם בסדר אקראי, בין חדרים שונים וסיפריות שונות, לא לפי לוגיקה ידועה וברורה לי.

לא מעוניינת לסדר אותם, לא כאן.

למה?

מאותה סיפבה שלוקח לי כל כך הרבה זמן לפרק אותם.

כי אני רוצה לעשות זאת בבית שלי.

ובינתיים עדיין לא מצאתי את הספר שחיפשתי.

מאבדת את עצמי לדעת

בתוך החשכה

מאבדת את עצמי לדעת

ויודעת שאיתך.

נשימה.

עמוקה.

מאבדת.

לאט.

את .

עצמי.

בך ועבורך.

מאבדת את עצמי לדעת

לך.

מאבדת את עצמי.

יודעת.

ומוצאת

את עצמי

לבד.

מאבדת את עצמי לדעת,

ומוצאת.

מחדש.

בלעדיך.