צמח בר

וּבְתוֹךְ כָּל הַפַּחַד הַזֶּה

כַּמָּה עוֹד נוֹתַר מַמְּנִי

שֶׁהוּא לֹא אַתָּה?

כְּמוֹ עוֹד נוֹתַר מִמְּךָ

שֶׁהוּא לֹא אֲנִי?

וְאָנָּא אָנוּ הוֹלְכִים,

וְהַאִם זֶה לְלֹא מַאֲבָק?

וְעַל מָה אָנוּ נֶאֱבָקִים,

עַל מִי?

אִם לֹא עַל עַצְמֵנוּ,

עַל היותינו נֶאֱמָנִים

לָנוּ.

לָאֲנִי הָאֲמִתִּי שֶׁלָּנוּ

הַטָּמוּן עָמֹק בְּתוֹכֵנוּ.

הָאֲנַחְנוּ שֶׁלָּנוּ.

השלושה ביולי 2016

תולשת דפים מלוח השנה.

עוד יום עובר, עוד חודש עוד שנה.

עוד מעט אני שלוש שנים כאן - במקום העבודה הזה.

פורחת ועולה, אוהבת את המקום למרות המשכורת הלא גבוהה.

לא מרגישה מנוצלת למרות העבודה הקשה.

מרגישה מוערכת ונאהבת.

תליתי צילומים שלי כאן במסדרונות, תמונות שצילמתי ופיתחתי בענק (מטר על שבעים ס"מ, זה לא קטן....)

הסמנכ"ל מסתכל עליי בגאווה ואומר - עכשיו קחי טוש וחיתמי עם השם שלך, מה זה הצמח בר הזה שאת חותמת איתו.

אני מביטה עליו ובראשי מתרוצצות המחשבות.

האם אני עדיין צמח בר?

אותה אחת שלא מצאה את מקומה בינות מקומות ואנשים, בינה לבין עצמה?

מי אני היום?

בעוד חצי שנה אחגוג 50 שנות קיום.

יובל שנים.

מעגל שלם של חיים.

חבריי לתיכון כבר החלו בסבב החגיגות, ואני איתם, כחלק אינטגרלי. הצעירה בחבורה.

מעולם לא הרגשתי שייכת, וגם שם, לא תמיד ברורה.

ובכל זאת, מוצאת את מקומי גם שם איתם - הם לא מוותרים עליי ואני לא מוותרת עליהם.

אולי רק מדי פעם.

לשם האיוורור מהחגיגה המתמדת.

בחודשים האחרונים מוצאת את עצמי צומחת ופורחת מחדש מבין האפר וההריסות של מי שהייתה.

מי שכבר לא תהיה.

אני היא מי שתמיד הייתה, רק נכלאה מאחורי חומות של פחדים וכעסים וחששות וחינוך ןלןסר ביטחון והשד יודע מה.  

עומדת במסדרון, נועצת מבט בתמונות.

זה לא אותו הדבר, אותה התמונה על מסך של מחשב, ותלויה על קיר, פרושה בענק.

זה ואו, עוצר נשימה.

מהופנטת, שוקעת לתוך התמונה.

חברה עומדת לידי, אני יכולה לבהות בתמונות שלך כל היום, היא ממלמלת לעברי.

היא לא יודעת שזו מחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לצלם.

במשך יום העבודה עוברת מדי פעם בפעם ליד התמונות ולא יכולה לעצור את חיוך הגאווה.

חיוך ההנאה.

הן באמת תמונות טובות.

גם אם לא הייתי אני זו שצילמה אותם.

הן גורמות להתרחבות של הלב רק מהתבוננות בהן.

אני עדיין צמח בר, אבל לא רק.

באוגוסט 2015 אבא שלי עליו השלום, הלך לעולמו. לא בשיבה ולא בטובה.

כל חייו עבד בשלוש עבודות בכדי לפרנס את משפחתו ולספק לנו קורת גג בטוחה, אוכל חם, וחינוך מעולה. את הצרכים שלו הוא שם בצד וחיכה לרגע שבו אנו נהיה מסודרים והוא יוכל להפסיק לדאוג לנו. החלום שלו היה לצאת לפנסיה ואז יוכל להתפנות סוף סוף להגשים את החלומות שלו. לעשות את הדברים שהוא אהב- לקרוא, ללמוד, לטייל בארץ ובעולם.

הוא לא הספיק להגיע לשם. הוא נאלץ לפרוש מעבודתו בגלל בריאותו ו"בילה" את השנתיים-שלוש האחרונות לחייו בעיקר בבתי חולים, כשאין לו כוחות לנשום.

כשעמדתי על קברו, מספידה אותו, כן, גם קוראת קדיש, הדבר שהכי הכאיב לי על לכתו בבלי עת היה כי מעולם לא הצליח להגשים את חלומותיו. זה פצע את ליבי קשות. רק בדיעבד הבנתי עד כמה.

לא נדרתי נדר אז, לא הבטחתי לעצמי הבטחות, אבל באופן בלתי מודע הבנתי שאסור לחכות לעתיד שאולי יבוא ואולי לא בכדי שהחלומות שלי יתגשמו. אני חייבת לחיות את היום. את הרגע, להינות מכאן ועכשיו כי אי אפשר לדעת מה יביא המחר.

ובצורה בלתי מושכלת, בלתי מתוכננת, בלתי מודעת, התחלתי לפלס לעצמי דרך. לפרוץ החומות שחסמו וחנקו אותי ולנשום. לחיות את החיים, ולמצות אותם. לטוב ולרע.

ולאט לאט התחלתי להתקלף.
התחלתי להתקלף ממחסומים ומחומות.
התחלתי להתקלף מהחינוך שקיבלתי בטוב וברע במהלך השנים.
התחלתי לחנך את עצמי מחדש.
שיחררתי חששות ופחדים.
שיחררתי רגשי נחיתות וכאלו היו לי המון.
שיחררתי כעסים ועצב שהיו טמונים בי.

למדתי להסתכל לפחד בלבן של העיניים, ולאמר לו – לך תחפש...
גיליתי שהפחד -  זה שבא מהראש, מהחינוך, זה שהוא תולדה של אמירות שנאמרו לי, פגיעות וסטירות לחי  שחטפתי במהלך החיים – הוא החסימה העיקרית שלי.
וגיליתי שאם אני נשמעת לפחד– אני מפסידה ונסוגה לאחור.
וגיליתי שכשאני הולכת עם הלב ותחושת הבטן שלי, למרות הפחד והחשש – אני מרוויחה, מתפתחת וצומחת. וגיליתי שכשאני הולכת עם עצמי, עם הלב שלי, עם האמת שלי, למרות הפחד- במבט לאחור – הפחד לא היה מבוסס וההתמודדות הייתה שווה כל רגע.

ושיחררתי את הפחד. זה לא שאני לא מפחדת היום, אבל היום הפחד הזה כבר לא חוסם אותי, רק מלמד אותי להיות זהירה, אני לא נותנת לו לרפות את ידיי. אני לא נותנת לו למנוע ממני את שאני רוצה בו, את שליבי מנחה אותי. אני מודעת לפחדים שלי, אבל הם לא חוסמים אותי, אני משתמשת בהם כתמרורי אזהרה, כקריאות כיוון ואף כקביים איתם אני מהדסת קדימה. היום אני ממנפת את הפחד שלי לצרכים שלי.

קדימה, תמיד קדימה. כי לעצור פירושו לסגת לאחור.

והיו אנשים טובים שליוו אותי בדרך. חלקם עדיין כאן איתי מלווים אותי. הם לא יעזבו אותי. יש כאלו שעזרו לי בבלי מודע, במילה שאמרו לי, במחווה קטנה. יש כאלו שעזרו במודע, כי ביקשתי מהם הנחיה ותמיכה. יש כאלו שפשוט היו שם, בלי לשאול שאלות והנוכחות שלהם, לי היא הייתה משענת.

ואני אומרת להם תודה, על שהייתם איתי, תודה על שאתם עדיין כאן. ותודה שתהיו עוד איתי.

זו לא הייתה דרך קלה. ובטח שלא קצרה. היא גם לא הייתה קונבנציונאלית, כי כזו אני.

הדרך הזו לא הסתיימה. היא לעולם לא תסתיים. זה המסע שלי. זה לא המסע אל האושר, כי האושר מצוי בדרך עצמה ולא ביעד שלה. הדרך היא היא האושר.

אני ממשיכה ללכת, ממשיכה להתקדם.

כל יום אני לומדת משהו חדש, כל יום אני מתרגשת ממשהו חדש, כל יום הוא יום טוב יותר מקודמו.

ושוב אני אומרת תודה, הפעם למצטרפים החדשים אל חיי. 

סוף יום עבודה

סוף שבוע

סוף חודש

סוף רבעון

הולכת במסדרונות הנטושים בעבודה,

נוגעת בעצמי, ממששת פטמה דרך המחשוף והחולצה הדקה.

כבר הרבה מאוד זמן שלא נגע בי גבר,

לא עשה לא איתי ולא עם הגוף שלי אהבה.

לא חשתי נשיקה, נשימה על אוזן, נגיסת פטמה, מגע של יד, חיבוק, לטיפה, חדירה.

נסוגותי לתוך עצמי ואני שקטה, מצמצמת מגע חברתי, מצמצמת קשרים וירטואליים שאינם נושאים פרי,

שאין בהם תמורה ולו "רק" ריגשית.

ובעצם אני די עייפה.

רוצה לקבל ולא רק לתת.

שיהיה שם מישהו, ולא רק שאני אהיה שם.

היה מי שטעה לחשוב שזה דיכאון.

לא.

זה כינוס משאבים והיערכות מחדש.

האהבה שלי נותרה בעינה.

אני לא משתנה,

אני רק...

מפסיקה לפזר את ימיי ולילותיי לרוח.

כמה הרבה בגדים, כמה הרבה תכשיטים, כמה הרבה נעליים, כמה הרבה ספרים, כמה הרבה אקססורי'ז, כמה הרבה גאדג'טים, כמה הרבה תמונות, כמה הרבה טיולים, כמה הרבה חפצים, כמה הרבה חברים, כמה הרבה פוסטים, כמה הרבה עיסוקים, כמה הרבה אוכל, כמה הרבה אנחנו אוספים סביבנו, כמה הרבה מכל דבר...

ובכל זאת, אנו מסתובבים חסרים, חשים חסרי כל, עניים, לא מסופקים, רוצים עוד ועוד, חשים ריקים ומרוקנים, מתאווים לעוד דבר מה, בריצה תמיד אחרי הדבר הבא.

ציטוט מתוך מייל שאני כותבת במקביל כרגע, לחבר שאין לי דרך לתאר את החברות בינינו, מבלי להישמע שמאלצית:

זה העידן שאנו חיים בו. 

החיפוש אחר הריגוש המתמיד. 

הכל צריך להיות מהמם, משגע, נפלא, מטרף, סוף הדרך, חבל על הזמן, ואו! , פיצוץ, בום לפנים, ועוד כל מיני מילים גדולות. מה גדולות? ענקיות!

שכחנו איך זה להרגיש "בסדר", "טוב". 

הכל חייב להיות מגה-משהו. 

מה רע בלהסתפק במה שיש?

להסתכל על כל דבר שאנחנו עושים ולו השיגרתי ביותר בעיניים מתפעלות של תייר ולהינות מעצם ההוויה.

להיות כאן ועכשיו. נוכחים.

להינות מהרגע ולאמר תודה.

גם על מה שיש, גם על מה שאין. גם על מה שהיה ועל מה שכבר לא יקרה.

על הכל, בלי לעשות ספירה.

ולמען הסר ספק- גם אני נפלתי ואמשיך ליפול במלכודת של "כמה הרבה...אני צריכה עוד"

***

אני מתחילה בנסיגה, משתבללת לאיטי לתוך עצמי, מתכנסת לתוך הדממה. שומרת על שקט. עסוקה בעצמי, שומרת על משאבי זמני ונפשי.

לא יודעת אם אין לי לתת או שכבר לא בא לי לתת, כך או כך, התוצאה היא אותה השורה התחתונה. כרגע, אני לא בנויה.

פוסרסם גם בפייסוש.

אני קצת מקדימה את הפוסט הזה, כי אני לא בטוחה שמחר אצליח להגיע לכאן.

ביום חמישי הקרוב, בעוד יממה וקצת, אחגוג יומולדת. 49 שנה להיווסדי. זה כמה שאני צעירה.

בדר"כ בימי הולדת אנשים נוטים לעשות חשבון נפש וספירות מלאי עם עצמם. עד לפני כמה שנים, ספירת המלאי שלי הייתה דיכאונית למדי, כי ספרתי את מה שאין ולא את מה שיש.

כבר כמה שנים שלא זה המצב.

היום אני לא כבר עושה ספירה, לטוב ולרע, מה אין או מה יש.

היום אני פשוט אומרת תודה.

תודה לעצמי, על שאני אני ובלעדי עצמי לא הייתי כאן (משפט סולפסיסטי משהו).

ותודה לכם חברים שלי, וירטואלים או לא (בעיקר לא),

על שידעתם לכבד אותי עם כל השיגעונות וחוסר הטאקט,

על שידעתם לקבל אותי עם כל האיחורים והשריטות,

על שידעתם להכיל אותי עם כל השדים והגחמות,

שידעתם להעריך את מי ומה שאני, את החיצונית והמוחצנת שאני, ואת הפנימית והמופנמת (זו שלא כל אחד זוכה לראות ולהכיר).

ובעיקר,

על שידעתם לאהוב אותי בדיוק כמו שאני וכמו שכל אחד מאיתנו ראוי שיאהבו אותו.

תודה לכם, על שאתם, משום מה, ממשיכים לרצות להכיר, לדבר, לצחוק, להינות, לצלם, לצייר, ליצור לקשקש ולהתקשקש.

תודה לכם, שבזכותכם יש לי כל כך הרבה.

תודה לכם שהענקתם לי שנה כל כך נפלאה, והלוואי לעוד שנים רבות יחדיו.

ושיהיה לכולנו יומולדת שמח (אני הרי לא מאחלת לאפחד .. אז הנה לכם, ברכה קולקטיבית לשנה שלמה).

למיטב זכרוני, סגרתי את האפשרות לפרסם על הקיר שלי, כך שחסכתי לכם את הטירחה...

הנה אני עושה זאת בשבילכם- יומולדת שמח צמח!!!!!

:-*

*

*

*

אה, ואם מישהו מכם ממש רוצה לקנות לי מתנה- הנה כמה חלופות:

• ·       פילטר מקטב (יענו פולרייזר)- מהסיבה הפשוטה שאני שוכחת לקנות.
• ·       קופסת הדיסקים של יוסי בנאי;
• ·      עדשה למצלמה (300 מ"מ, 2.8F)
  

• ·       קורס צלילה (למרות שאני לא יודעת אם יש חליפת צלילה במימדים שלי) ;

כן, כן, אמרתי כבר שאני לא בקטע של סיכומי שנה וכיו"ב, במיוחד לאור העובדה שינואר זה חודש היומולדת שלי וזה.. אבל יצאה לי מחשבה-

יודעת שהיו לי רגעים קשים וכואבים במהלך 2015. רגעים בהם הייתי שבורה, ימים שבכיתי בהם, שכאב לי נורא, שהרמתי ידיים והתייאשתי, זמנים ששאלתי את עצמי לאן אני הולכת, למה ומה המטרה....

אבל וואלה.... אם תשאלו אותי מה הם היו.... אשכרה לא זוכרת אותם.

ולא, זו לא סתירה. יש הבדל בין לדעת ובין לזכור.  כמו ההבדל בין לחשוב לבין להרגיש.

אמהמה - רק דבר אחד, שנת 2016 נפתחה באותה צורה כפי ש- 2015 נפתחה.

ו 2015 הייתה שנה מעולה ונפלאה....

(חיוך זדוני של חתולה מרוצה)

וביום חמישי בערב, אחרי יום כל כך נפלא, שאלתי אותו שאלה.

הוא השיב בנעימות בתחילה, ניסה למשול בזעמו, ניתק את הטלפון, ואחרי כמה דקות שוב התקשר. ושוב ניתק ושוב התקשר. וכשכבר לא משל בעצמו, הוא צעק. וכעס. ושאל למה שאלתי את מה ששאלתי. מה הייתה המטרה. ואני הפכתי קטנה והתקפלתי בכיסא בזמן הנהיגה.

והוא אמר תחשבי למה, ורק אז תחזרי אליי. במייל. בכתיבה. אני רוצה לדעת למה.

והלכתי וחזרתי, ונפגשתי עם שוגר, ודיברנו, גם עליו גם על אחרים. הייתי המומה. שאלתי את עצמי, את אותה השאלה שהוא שאל אותי, ולא מצאתי את התשובה.

וכשחזרתי הביתה מאוחר בלילה, ניסיתי לכתוב אליו, זה היה מכתב מבולבל, ואין לי מושג מה כתבתי שם, שכן שלא כמנהגי, לא חזרתי לקרוא בו עד עכשיו.

והתרסקתי אל המיטה. חוסר שעות שינה מכל השבוע, ומתח נפשי נתנו אותותיהם, ונרדמתי כאבן שאין לה הופכין.

ובבוקר, בבוקר הייתי אחרת. אותה אני – אבל פנים אחרות, הפנים שהאדון הקודם ידע, הפנים שקראנו להן בשם אחר...הפנים של נותנת הבעיטות הקשות והכואבות. השם השני שלי (מחייכת לעצמי חיוך זדוני וכואב) מי שחשבתי שכבר נעלמה, צצה בעיתות משבר ובועטת בלי הכרה בכל מי שהיה סביבה.

ובעטתי לאדון לשעבר ישר בביצים - השתמשתי בביטוי מכאיב, משפיל מרחיק, הכאבתי לו נורא. הרחקתי אותו ממני, ואולי עדיף ככה. טוב יהיה לו בלעדיי. טוב לי יהיה בלעדיו. הקשר בינינו כבר מזמן איבד את המטרה. כל מה שהייתי צריכה הוא להתגבר על הנחמדות שלי, ולאמר זאת בפנים. לכן ההיא צצה.

וכתבתי מכתב נוסף לאיש שלא הצלחתי למצוא איך לקרוא לו כאן – עליי לא צועקים אמרתי לו. זה מזכיר לי את אישאחד – אותו עזבתי אחרי 18 שנות מאוהבות, כי צעק עליי (טוב נו, במבט לאחור, זה היה מוצדק – האלימות המילולית שלו עשתה "קצת" אסקלציה והגיעה לכותרות).

עליי לא צועקים. אני מרימה חומה, כך אמרתי לו.

והוא ענה- אם כך, לא אותי את צריכה, אני לא טוב בשבילך.

והפנים הרבות שלך- לא אותך אני צריך.

ומאז הרבה מיילים עוברים וחולפים ביני לבינו, ושום דבר לא הגיע לעמק הפשרה.

ואני ישנה.

וכותבת.

וישנה.

וכותבת.

זה לא קל להודות בכשלון. במיוחד לאור ההכרזות והפוסטים האחרונים. אבל אני לא מוכנה לוותר לעצמי. לא בנידון. מי שאוהב אותי, צריך לדעת מי אני. הוא צריך להכיר אותי, על כל צדדיי. ולקבל ולאהוב – אם לא את כולם (זה הרי בלתי אפשרי), אז לאהוב את רובם.

מי שיאהב אותי, יצטרך לקבל אותי גם עם קיומו של האדון לשעבר - הכלבה. הוא חלק מחיי, חלק ממי שאני היום, גם אם לא יהיה נוכח בכאן ועכשיו, הוא תמיד יהיה חלק ממני. יש לנו היסטוריה משותפת שאותה אני מאוד מעריכה ולעולם לא הייתי מוותרת עליה.

***

מי כותבת את הפוסט הזה?

פיסקה אחת היא, פיסקה אחת אני.

מחייכת חיוך שטני.

***

ובימים אחרים,

שוגר מזכירה לי איך אתם נראים

ומוכיחה לי באותות ובמופתים

כשאני טוענת שאתם קירחים.

***

אני מתנצלת ריקה, לא הייתי צריכה להגיש לך את האמת בצורה כזו לפנים. אולי כדאי שתתרחקי ממני לכמה שנים. ע' חזרה, והיא כועסת על כל מה שקורה מסביב ואיתך.

***

ר' – לא זה הפוסט שרציתי שתקרא, אלא את קודמו. אני לא האדם שחשבת שאני. חשפת מישהי שכבר כמה שנים לא התגלתה. חשפת את השדה הרעה (לא רק לך יש כזה). לא, אני לא טובה לך. וגם אתה, לא האיש שיהיה טוב לי. אבל תודה על מה שהיה. 

נשים זה
כמו...נעצרתי לרגע וחיפשתי הקבלה מתאימה שתהיה קרובה לעולם שלו, נשים זה כמו אדמה.
כך אמרתי לו. צריך לעדור, לזבל ולדשן אותן יותר מפעם אחת בהכנה לחריש עמוק, ואז
לזריעה.

נשים זקוקות לתחזוקה
שוטפת של תשומת לב, גם ובמיוחד אם הן אומרות שלא. כמו אדמה בשנת שמיטה שמגדלת עשבי
פרא - תשמוט אישה לרגע או שניים, שנה- שנתיים והיא תתן לאחרים להשתלט עליה.

***

גברים זה כמו
ספרים. תמיד אחזור לדפדף ולקרוא באהובים עליי ואתענג על כל מילה, על כל פיסקה, על כל
עמוד שאני קוראת מחדש, גם אם כבר היו בינינו ספרים אחרים, גם אם הם אוהבים ואהובים.
לכל ספר אהוב יש פינה אחרת בלב שלי ובלב שלי יש הרבה פינות. חלקן גלויות, חלקן
נחבאות, ורובן נסתרות, לא ידען זר. לא אהבתי כל גבר שאהב או איהב אותי, אבל כל גבר שאהבתי, אהבתי
אחרת. זה לא מפחית מהרגש ומהחשיבות שיש לאותו גבר או ספר עבורי. לכל אחד מהם יש
מקום בתוכי, גם בעוד עשר שנים או מאה. תמיד אוהב אותם וזה לא יגמר.  

אם אתה יודע על
גבר אחר בחיי, זה לא אומר שאתה כבר לא אהובי. זה רק אומר, שכרגע בפועל, אתה לא איתי.

עם כל זאת - גבר
שירצה לקבל את כל האהבה שלי, את כולי, גופי ונשמתי, (וכן, זה אפשרי) יאלץ להתמסר
אליי בדיוק באותה המידה ולתת לי את כולו. זה לא תנאי, או איום, זו הגדרת עבודה.
מצב תפעולי.

***

ידעתי שתחפש ותמצא
אותי

אני לא מוכן לוותר
עלייך

אל תוותר עליי

***

תמונה

שלב שני של המסע?

האם זה הדגם הבא? או הלוגרוס?

מנסה לחשוב, מנסה לעכל, מה עבר עליי ביממה האחרונה.

ידעתי שהשלב הבא צריך להגיע. אבל לא יכולתי לדמיין את עצמי שוב יורדת, שוב נמוכה. זה היה בלתי נתפס בעיניי.

הרבה יותר קשה לשחרר שליטה לאחר שגילית אותה. לאחר שמצאת אותה. לאחר שהתרגלת אליה.

כשבפעם הראשונה מסרתי שליטה, לא שיחררתי אותה, לא איבדתי אותה, מהסיבה הפשוטה שהיא מעולם לא הייתה לי.

ושיחררתי, והתמסרתי ונהניתי מכל רגע, גם מאלו שסבלתי בהם. אחר לקחתי אותה בחזרה. את השליטה, וטיפסתי מעלה מעלה. והתרגלתי לאחוז בה. ובמשך שנתיים תירגלתי אותה. את השליטה. בכל תחום בחיים. בעבודה, בין חברות, במשפחה, ועל הכלבה שהייתה האדון. ולפני שנה חילחלה הידיעה.

אם את רוצה להתפתח ולהמשיך לצמוח, את תצטרכי שוב לוותר עליה. תצטרכי ללמוד לשחרר את השליטה.

והבנתי שזה יהיה השלב הבא. אולם לא הייתי מוכנה. זכרתי שזה עשה לי טוב, שזה הרגיש נפלא. אבל בשום פנים ואופן לא הייתי מוכנה לתת לו שוב את השליטה- לאדון שהפך לכלבה. כבר לא בטחתי בו ולא סמכתי עליו ובכלל היינו בתהליך אחר. בתהליך שהיה יותר שלו ובשבילו, ואני בינתיים התרגלתי ותירגלתי - שליטה. לא דחקתי בעצמי ובו וידעתי, כמו כל דבר נכון שעשיתי בחיים שלי- והוא היה הדבר הנכון ביותר שעשיתי בחיים שלי. ידעתי שהתהליך שלו יגמר, ואז אוכל לבדוק את עצמי שוב – בנושא שחרור השליטה.

ועדיין לא יכולתי להסכים לשחרור השליטה. לא יכולתי לראות את עצמי יורדת והופכת נמוכה. למרות שידעתי שזה מה שאני צריכה. ללמוד לשחרר.

פעם -

לא הייתה לי שליטה.

ונתתי למישהו אחר שליטה.

ואז לקחתי שליטה ממנו (כן, הוא נתן לי, אבל יותר בגלל שאני לקחתי אותה)

ופתאום היום, במפתיע, בלי כוונה... לא שלי בכל אופן...ולא איתו-עם אדון הדגם שהיה...עם מישהו שבכלל לא היה על הכוונת מבחינתי - אבל זה קרה - 

שחררתי שליטה.

והייתי מרוצה.

עכשיו אני צריכה להבין אם זה הדגם השני, או הלוגרוס. ואיך לקרוא למי שאולי יהיה האדון הבא.

תרגום רש"י למי שלא בקי בתורת הדגם:

סדרת ספרי הפנטזיה של זילאזני- "תשעת הנסיכים של אמבר" מדברת על מאבק בין הסדר לכאוס. את שני קצוות סקאלת המאבק מייצגים הדגם המהווה ביטוי לסדר ויציבות והלוגרוס המהווה ביטוי לכאוס ושינוי מתמיד. הליכה עליהם אפשרית רק לבני משפחת המלוכה, ומעניקה כוחות המאפשרים שליטה בעולמות הקיימים בין שני קצות הסקאלה ויכולת מעבר בין העולמות הללו באמצעות שינויי פרמטרים. הדגם והלוגרוס נלחמים ביניהם על השליטה ביקום. כחלק מהמאבק לשימור הסטטוס קוו והאיזון שהופר, שורטט דגם נוסף, שמהווה נקודת כח - שלישית.

ההליכה על הדגם או הלוגרוס, תובעת מאמץ גופני רגשי ומנטלי מעין סוג של התפשטות והתמסרות טוטאלית, ונקודות מסויימות בדרך- צעיפים, דורשות מאמץ יותר גדול לעבור. סוג של משברים ומהמורות שבדרך. כשמצליחים לעבור את כל הצעיפים והקשיים, מגיעים למרכז הדגם או הלוגרוס, ומשם ניתן לצוות על הדגם או הלוגרוס להעביר אותנו לאן שנרצה.

זה בגדול ובצורה מאוד פשטנית.

זו הסיבה שאני קוראת לכל התהליך הזה – הליכה על הדגם.

ההליכה על הדגם הראשון נתנה לי את היכולת לשלוט, לעשות סדר בחיי, שהיו די כאוטיים לפני כן מכל הבחינות.

עכשיו לפי הסדר - אני צריכה לעבור בדרכי הלוגרוס, לשחרר את עצמי לתוך הכאוס בחזרה, וללמוד מה הלוגרוס והכאוס יכול לתת לי, מה אני יכולה לקחת ולקבל ממנו.

הדגם הראשון נתן לי את העבודה הנכחית שלי- שבה אני מנהל, מחליטה וקובעת מה סדרי העדיפויות ושומרת על הסדר.

השלב הבא- הלוגרוס, הכאוס - אמור לתת לי בחזרה את היצריות והיצירתיות. 

האם אני רוצה?

HELL YEH...

אבל מפחדת שלא אצליח לעשות זאת.

האם אני יכולה?

לתת את עצמי בצורה כזו? להתמסר בצורה מלאה? להתפשט מנטלית, רגשית וגופנית?

לא יודעת. זה לא קל. אני צריכה ללמוד את עצמי מחדש. לבטוח בחושים שלי, שאני עושה את הדבר הנכון. כמו שהרגשתי כשהייתי עם האדון שהיה.

אני צריכה ללמוד את האיש שמולי. להכיר אותו, לבטוח בו. לדעת שהוא יכול ומסוגל ולא רק רוצה.

בינתיים, למרבה ההפתעה- שלי בעיקר, זה הולך בצורה טבעית וחלקה. לא כשאני בעבודה, מן הסתם. שם כפי הנראה יעבור הגבול.

ושמא אקרא לו אדון הלוגרוס?

מתלבטת.

ולסיום ... תמונה.