צמח בר

הוא התקשר לשאול מה נשמע.

הוא שמע שלא זיהיתי אותו (הסלולרי היה עמוק בתיק ואני עם האזניה) וקולו הלך והתרחק באכזבה.

כשנכנסתי לאוטו והרכבתי את המכשיר, עדיין תוך כדי שיחה, ראיתי שזה הוא- הקצין שהפך ברבות השנים לג'נטלמן. 

לא נתתי לו להתרחק.

ממילא תכננתי (כבר שבועות) להתקשר.

בשיחת חולין קצרה אני מנסה לשכנע אותו (וכנראה גם מצליחה) להגיע למסיבה בשבוע הבא.

אחר סיפרתי לו שבשבוע שעבר, יצאתי מהעבודה ונסעתי לעשות פיקניק עם עצמי בלטרון.

"לגמרי?",
שאל בתדהמה שסיפרתי איך התקלפתי מבגדיי.

ואני צחקתי.

"לפחות חשבת עליי?", שאל, ובקולו רגש לא ברור.

"רצית שאחשוב עליך?" שאלתי בנימה פלרטטנית.

הוא השתהה וענה, "עיזבי,זה היה לא לעניין".

צחקתי, ואמרתי, "תודה על המחמאה".

***

I

LOVE YOU

CLEAN ME

כך כתוב
על השמשה האחורית של האוטו שלי

כך
אני רואה

משתקף במראה.

ואני באמת לא מבינה.

האוטו
כבר ידע ימים מטונפים יותר.

כשהוא בא לאסוף אותי

הוא התרגש נורא.

אחר במכונית,

כשאספנו את החבר שלו,

 הוא אמר לו עליי-

היא הייתה הנערה הכי יפה בבית הספר,

וכולם רצו להשכיב אותה.

***

כשבאתי לקחת ממנו עוד קצת דברים שלי שעדיין נותרו אצלו,

חיבק ולא הרפה,

שחרר אותי, ביקשתי,

והוא עטף אותי בזרועותיו,

ניסה לנשק בצוואר,

ומיאן לעזוב.

שחרר, אמרתי בתקיפות.

והוא,

הרפה ואמר משוחררת.

ופתאום נזכרתי,

בפרידה,

כשהוא אמר,

אני כבר לא רוצה ביחד.  

***

התעללת בי, אמרתי לו

כשבא לבקרני

עת הייתי חולה.

אני לא זוכר, וזה לא היה בכוונה,

ענה,

ובכל מקרה אני מתנצל על כל מה שעשיתי לך

לפני יותר מעשרים וחמש שנה.

ההוא, הקצין ולא ג'נטלמן, שבינתיים התנצל, אוחז בחודשים האחרונים משרה די רמה בשירותי הכבאות באחד המחוזות החשובים במדינתנו. כמובן שהוא הוזעק לשריפה, ועדיין לא הספקתי לדבר איתו מאז. אנחנו לא משוחחים באופן קבוע. אמנם מאז שאני בבית הוא ביקש שאקפוץ לבקר אותו, אולם גם לאמא שלי אני בקושי מגיעה (כאבי הגב המחורבנים הללו), אז בטח ובטח שלא אליו.

Anyway, לאחר שהשריפה כובתה, או נרגעה או משהו כזה, ראיתי בפייסבוק מספר תמונות שהוא תוייג בהן בזמן השריפה. ראיתי אותו במדים שונים מאלו שאני זוכרת אותו בהם. זה היה קצת מוזר, ומשונה, אולם תמיד אמרתי שהוא איש של מדים, גם לו אמרתי את זה.

הבוקר ראיתי תמונות שהוא העלה בעצמו מהשריפה. התמונות נראות מקצועיות, ומאחר והוא מופיע בתמונות ברוב הפעמים אני מניחה שלא הוא הצלם. יש שם כמה תמונות מזעזעות, האוטובוס השרוף עד כלות, הבתים המפוחמים, היערות השרופים, העשן המיתמר מעל ההרים, הכבאים התשושים שרועים על הכביש בניסיון לנוח מעט ונהרות האש, לשונות גדולות אדומות הצובעות את הרקיע הכהה באדום צהוב כתום, או אפור, בשעות היום, האוטובוס השרוף, האוטובוס המפוחם, שאריות האוטובוס, האוטובוס, האוטובוס, האוטובוס.

היה לי קשה לראות את התמונות, לראות כיצד אירוע כל כך טראומתי הפך להיות לעוד אלבום בפייסבוק. מי חושב להביא מצלמה כשהוא מוקפץ לאירוע כזה? זה לא איזה מסע מלכת המדבר ללפלנד או טיול שנתי, כך אמרתי לעצמי במחשבה ראשונה. אח"כ, כשראיתי את התמונות, הבנתי שמי שהתפקיד שלו לצלם דברים כאלו, מביא מצלמה.

לא התחברתי לטלוויזיה, אין לי אפילו מכשיר בבית. ידעתי על השריפה עוד בצהרי יום חמישי באחת מידיעות עיתוני הרשת, המשכתי מדי פעם להציץ בכותרות, ולמחרת נסענו מהבית לשישבת. מדי פעם שמענו עדכונים, אולם לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי להתחבר למשדרים המיוחדים. זה לא משהו מיוחד שאני לא מתחברת, לא בפיגועים, לא במלחמות וגם לא בשריפות, אני לא מסוגלת להתחבר לעדכונים. קוראת בעיון בפעם הראשונה, אח"כ – אחת לכמה שעות- מתעדכנת בכותרות, אם יש משהו מיוחד מעמיקה יותר.

היה לי קשה לראות את התמונות. הרי לא ראיתי טלוויזיה באותם ימים. מצמרר. 

זה מוזר איך הדברים הגדולים (עאלק) מתרגשים עליי מבלי שאניד עפעף ואתרגש.

ואולי זה מנגנון ההגנה שפיתחתי לעצמי במהלך החיים, שגורם לי לא להרגיש דברים, אלא רק ממרחק ובמעומעם.

אני לא יודעת אם סיפרתי, ובין אם כן, ובין אם לאו אז הנה בקצרה- נפגשתי עם הקצין פעמיים, פעמיים.

בפעם הראשונה הוא התנצל, מעומק ליבו ובכנות, ואמר את שהיה לו לומר. גם אני אמרתי את שהיה לי לומר, למרות שלא תכננתי לעשות זאת. מבחינתי, הפרשה הייתה כבר סגורה מזה כמה חודשים.

שנינו חזרנו מהפגישה עם טעם של עוד, עם הידיעה של מה שהיה פעם שם, עדיין קיים.

לא הייתי צריכה הרבה זמן בכדי לדעת ולהבין שמה שיש לי כאן ועכשיו, הרבה יותר שווה משיש לקצין לתת לי, גם אילו לא היו קיימות המגבלות הנכחיות.

בפגישה השנייה, דיברנו על כך שלמרות התחושה הטובה שיש לנו כשאנו ביחד, אנו לא מוותרים (כל אחד מצידו) על בן/בת הזוג הנכחיים.

הוא המשיך להתקשר, מעדכן מדי פעם, את הקורות איתו, ושואל לשלומי.

אני משוחחת איתו, ונהנית מהשיחה. לא יותר מכך.

לפני כמה ימים, הוזמנתי למיני פגישת מחזור, אחת מאלו שאמורות לחמם את האווירה לקראת האירוע שיחול מתישהו בסתיו.

התלבטתי לגבי ההגעה לזו, לא כל שכן, אני מתלבטת לגבי ההגעה אל הפגישה הרשמית הגדולה.

בסופו של דבר הגעתי, למרות שפקפקתי בטוב שאוכל להפיק מפגישה הזו (למען האמת, אני יכולה להפיק המון טוב מחידוש הקשרים עם האנשים הללו, יש שם אנשים עם שמות ידועים בתחומם). אפילו לא עלתה בראשי המחשבה ליצור איתו קשר ולשאול אותו אם הוא מגיע.

הבנתי שהוא בכלל לא עלה על מחשבתי כשהוא נכנס כמה דקות אחריי.

אחר כך כשאמרנו שלום זו לזו אמרתי לו שלא ידעתי שהוא מגיע, שאלתי למה הוא לא עדכן, הוא ענה בגיחוך, סימסתי לך!, מתי שאלתי, עכשיו הוא חייך.

הערב עבר חלף לו- כל אחד הגיע עם המניפסט של מעשיו מהותו והיותו – כלומר כל אחד למעט אלו שבאמת יש להם על מה להצהיר.  

למחרת, שאלה אותי בת מחזור שלי שהייתה בפגישה בפייסבוק למה לא סיפרתי שאני יוצאת למלכת המדבר השנה. עניתי שאני לא מסתובבת עם הודעות לעיתונות.

אז כן, אני יוצאת באוגוסט ללפלנד עם מלכת המדבר.

מתכננת בכל אופן, כי בכל זאת זה טיול לא זול, אמנם היורו יורד, אבל בכל זאת, הכסף לא גדל על העצים, יפים ככל שיהיו. בטח אני אחליט ברגע הכמעט אחרון.

בינתיים אי משתתפת בפגישות החברתיות של הבנות, מסתכלת על הלוגו שקבענו לקבוצה, מבטיחה לצרוב דיסקים למסע, מקשיבה להצעות של ביטוחים, אבל עם איזושהי עטיפת צלפון שקופה, מרחוק, לא מתחברת לגמרי.

אז יש לי שני אירועים גדולים לפניי, אירועים שאני אמורה להתרגש מהם, להתכונן אליהם, לחשוב עליהם, ולא אני מעסיקה את עצמי בחווה בפייסבוק, מעלה שירים לפרופיל שלי, קוראת ספרים, ישנה, וגורמת לבנזוג לתמיהה לאן נעלמתי.

אולי זה אחד ממנגנוני ההגנה של מישהי שכבר נפגעה, שמרחיק אותי מגרעין הרגש של עצמי כדי שלא יכאב, ובתוך כך מרחיק אותי גם ממקומות של רגש אחרים.

אולי אני סתם לא מרגישה טוב,

ואולי בכלל זה כך צריך להיות.

ואולי להא היו הדברים מעולם.  

והכי מוזר לי שמאז שנפגשנו, שהוא מקפיד להתקשר אחת ליום, שואל, מתעניין, מספר, מדבר.

מנסה להיפגש שוב, אבל לוח הזמנים (בעיקר שלו) לא מאפשר.

אני חושבת ששנינו הרגשנו, שמה שהיה שם פעם, עדיין קיים כאן ועכשיו ובינינו.

אני גם חושבת שהוא לקח את זה בצורה הרבה יותר חזקה ממני.

הוא אמר- מפורשות ולא פעם או פעמיים- שהויתור עליי היה אחת הפספוסים הגדולים של חייו, שהוא מצטער שהוא לא בחר אחרת. שהוא עשה הרבה מאוד טעויות במהלך החיים בבחירת בנות הזוג שלו. והצחוק שלי, שהוא כל כך מיוחד, ולא השתנה עם השינים, זורק אותו בחזרה אחורה לאותן שנים טובות.

והוא אומר שהוא התגעגע אליי, שההורים שלו זוכרים אותי באהבה, ושהיום הוא נשוי (בפעם השניה) למישהי שהיא אדם טוב, שהיא בת זוג נהדרת, שהיא אמא נפלאה, שליוותה אותו לאורך תקופה קשה (רק לי חסר כאן משהו משום-מה?).

ואני רואה במבטו את הנער שאהבתי פעם כל מזמן, כשהייתי נערה.

ואני רואה במבטו את הגבר שהוא הפך להיות עכשיו.

 ואני רואה בעיניו שהוא רוצה לחבק את התחושה שהשיחה והשהות איתי מעניקות לו. לחבק ולא לעזוב.

והוא שולח יד מבעד לשולחן, ואני מושיטה את ידי, והוא אוחז בכף ידי ומלטף אותה ומחייך אליי בחיוך מלא רגש, בעיניים כמעט דומעות (הוא לא בוכה, הוא גבר גבר)

וכשהוא החזיר אותי למשרד- אכלנו צהרים יחדיו- אחז בידי ולא הפסיק לנשק אותה.

מאז הוא מתקשר מדי יום ביומו, שואל, מתעניין, נותן תשומת לב חיננית אך לא מעיקה.

אם אנו קובעים להיפגש והוא מבטל (כפי שבד"כ קורה) הוא מאוד מתנצל ומבקש שלא אכעס. אם אני מבטלת – הוא מתעניין למה זה קרה, אם לא אכפת לי שהוא שואל.

זה מוזר לי לשוחח איתו.

אני לא רגילה.

אליו.

לדבר איתו.

הוא לא אחד מהשניים שהיה חשוב לי ליצור איתם קשר כשקבוצת המחזור שלי הפציעה בפייסבוק, ואני לא חולקת איתו הגיגים עמוקים או אישיים. השיחות איתו זהירות ומעט מהוססות מבחינתי. אני לא מרגישה שיש שם ממול מישהו שאני יכולה לחשוף את עצמי מולו.

ובכלל אני לא מעוניינת.

 אני מספרת על השיחות הללו לוודרו, בתחילה עשיתי זאת בחשש, שמא יפגע, או יקנא.

אולי עברו עליו התחושות הללו, אבל הוא לא הפגין אותם מולי, ולי אין מה להסתיר ממנו, ולמדתי לדבר איתו, אז למה שאפסיק עכשיו?

כי אין לי כוונה לוותר עליו, על האיש האדם החבר שאני חולקת חיים ומיטה ובית איתו. הוא האיש שממנו אני יוצאת ואליו אני חוזרת. הוא האיש שנותן לי בית ועוגן ובטחון לצאת ולעשות את כל הדברים שתמיד חלמתי לעשות ולא העזתי כי לא היה לי בית לעגון בו ולהתכוונן אליו ולחזור אליו.

והכי מוזר לי שהקצין הפך להיות ג'נטלמן במהלך השנים.

הוא התקשר.

לא זיהיתי את הקול שלו.

גם הוא לא זיהה את קולי, אבל ברגע שפרצתי בצחוק מתגלגל,

שמעתי את החיוך בקולו והוא אמר- עכשיו אני יודע שזו את. את הצחוק הזה קשה לשכוח.

כמה זמן עבר מאז- 23 שנים? הוא שאל.

כן, מאז סיום קורס הקצינים שלי, ענה לעצמו.

לא ספרתי, הגבתי לכך, אבל הזכרתי לו כמה אירועים, שקרו כשהייתי לצידו, לאחר סיום הקורס.

והוא אמר, כן, זה בדיוק מס' השנים שעברו.

;

***

מחר קבענו להפגש.

קיבלתי את הרושם שזה חשוב לו, מאוד.

נראה.

אני נאיבית, בדיוק כמו שהייתי לפני עשרים ושלושים שנה.

ההבדל היחידי הוא שהיום אני בוחרת להיות נאיבית.

***

הפייסבוק הזה, 

בן שכבה שלי מהתיכון פתח קבוצה בפייסבוק והחל לאסוף אליה את כל בוגרי המחזור. חצי יובל עבר מאז שסיימנו את בית הספר, ואולי הגיע הזמן לאיזו פגישת מחזור, כך הוא חשב לעצמו.

מעין התרפקות על זיכרונות שלא תמיד היו טובים, לא רק שלי, גם שלו, כך הוא כתב לי בצ'אט.

הצטרפתי לקבוצה, והסתכלתי בשמות החברים שנאספו לקבוצה. חלקם היו מוכרים, לא כולם.

לא זיהיתי כמעט אפחד מהתמונות, אבל לא הופתעתי – אני לא זוכרת פנים. אבל כשקישרתי פנים ושמות עלו בי הזיכרונות, לאחר בחינה די ארוכה, הגעתי למסקנה, שאני (בניגוד לאחרים שהשמינו והזדקנו, לא תמיד בחן), נפגעתי פחות מרובם משיני הזמן. ביחס אל מי שפגשתי בתמונות, אני חושבת שאני נראית נפלא.

***

בכיתה י"א היה לי חבר, הוא היה בן שכבה שלי, אבל לא מאותה הכיתה.

מאוד אהבתי אותו, את אותו הבחור.

בכיתה י"א הייתה לי חברה- הכי טובה, היא הייתה בת שכבה שלי, אבל לא מאותה הכיתה.

מאוד האמנתי בה וסמכתי עליה, על אותה בחורה.

הוא, והיא, היו בני אותה כיתה, וגם הם היו חברים טובים.

בפורים של אותה השנה, הוא ואני רבנו בטלפון. ניתקתי את השיחה והתקשרתי אליה, בוכה ומבולבלת.

היא דיברה איתו, ואחר כך אמרה, שזה נגמר בחינתו.

אני נותרתי שבורת לב, אבל עדיין האמנתי.

בה.

כמה ימים אחרי כן, חבר טוב מהכיתה אמר לי שהוא ראה אותם מתמזמזים.

אני הרגשתי כאילו חטפתי בעיטה בבטן.

אחר כך הם כבר לא הסתירו את עובדת היותם הרבה יותר מ"רק" חברים טובים.

ואני סירבתי לדבר עם שניהם או כל אחד מהם לחוד.

אז גם התחלתי בבלי דעת להשמין- חפיסות שלמות של שוקולד רוזמרי, חלב מרוכז, וארוחות ערב ולילה שרק מלחשוב עליהן בא לי להקיא.

זה היה אירוע מכונן מבחינתי, אז נולדה מי שלימים הפכה להיות הרבנית.

שנה וחצי אחרי כן,

סיום שנה"ל, מסיבת מחזור, סיום בית הספר וכיו"ב.

באותה שנה היא לא למדה איתנו, היא לא הייתה בארץ, עדיין סירבתי לדבר איתו, למרות ששלחתי מבטים כמהים וצמאים אליו.

עדיין אהבתי אותו.

בסוף המסיבה אנו מוצאים עצמנו זה מול זו, מחייכים במבוכה ומדברים.

יצאנו משם ביחד, ואז למרבה הריסוק, נסענו – ברכב שלו- לאסוף אותה וכשהם נפגשנו, שוב החלו מתמזמזים לנגד עיניי.

קמתי והלכתי.

זו הייתה השפלה.

הם המשיכו לצאת.

אני ניסיתי להמשיך הלאה משם.

עוד שנה וחצי אחרי, אני כבר בצבא, שירתּי באחד מבסיסי מרכז הארץ הפתוחים, לאחר שעפתי מקורס קצינות על חוסר בטחון עצמי (יותר נכון, פחד קהל). בדרך הביתה- ממהרת – יש לי חתונה של הבת דוד- אני פוגשת אותו יוצא מאחד ממשרדי המַבדקים לקצונה. נעצרנו לדבר, ומהר מאוד שכחתי שיש לי חתונה הערב, נשארתי לחכות איתו עד שיגיע הרכב שאוסף אותו בחזרה לבסיס.

כמה שבועות/ ימים אחרי כן, סיבוב שני של מַבדקים, בצהרי היום בהפתעה הוא מגיע אליי ליחידה, עם רובה בהצלב ונעליים אדומות, כולו קרבי, הוא סיים מוקדם מהצפוי ויש לו זמן עד שתגיע ההסעה. אני נגשתי למפקדת שלי וקיבלתי פס להמשך היום.

שוב בילינו את כל אחר הצהרים מדברים והשיחה קלחה.

אח"כ היה מתקשר בכל סוף שבוע שהיה מגיע הביתה והיינו מדברים במשך שעות. להיפגש לדייט לא רציתי. עדיין הייתי פגועה.

אחרי כמה חודשים כאלו, התרציתי בסופו של דבר, ונפגשנו ויצאנו.

ככה עברה עוד שנה, אנחנו יוצאים, עושים כל מה שבני זוג מאוהבים, אבל מעמידים פנים שאנחנו רק חברים טובים, והכל פתוח, ואנחנו לא מחוייבים.

לסיום קורס קצינים, בה"ד 1 , הגעתי עם ההורים, שלו מן הסתם.

כמה חודשים לאחר שהשתחררתי – הוא כבר היה קצין, ביקשתי לשנות את הססטוס בינינו, ביקשתי את ההכרה במחוייבות שלנו זה לזו.

הוא לא היה מוכן לתת אותה.

אז הלכתי לי ודי.

הוא ניסה עוד פעם אחת וכשראה שזה לא יצלח, עזב.

שנה אחרי כן, נפגשנו שוב, בחתונה של זוג חברים משותפים, אני הייתי עם החבר, והוא היה עם החברה. אח"כ שמעתי שהוא התחתן.

וזהו.

***

לפני כמה ימים נחתה בתיבת המייל שלי בפייסבוק הודעה ממנו, "מה שלומך?, כיף לראות אותך פה, מה עבר עלייך ב-23 השנים האחרונות?" וכו'

(קטע של נשים- 23 שנים בדיוק בפסח מאז שנפגשנו ושוחחנו לאחרונה. הוא זוכר את הזמנים, מה זה אומר?)

הוא הצטרף לקבוצה, וחיפש אחריי, תמונת הפרופיל שלי הנכחית שלי לא מגלה הרבה את הפנים, ושמי הפרטי הוחלף- ובכל זאת הוא מצא אותי...

בקיצור – לאחר חליפת מיילים קצרה- החלפנו מספרי טלפונים וקבענו להפגש אחרי החג.

סבבא.

אני מרגישה עם זה בסדר (בניגוד למפגש מחזור המתוכנן – אליו אין לי כוונות להגיע), לא כמשהו שיש לפחד או לחשוש ממנו, אין לי פרפרים בבטן, ואני לא מתרגשת מזה, למרבה ההפתעה- שלי בעיקר.

רק אחותי הזהירה, ואמרה שהיא לא הייתה עושה זאת. יש דברים שלא צריך להעיר, כך היא אמרה.

***

עדיין נאיבית.

מתוך בחירה.