צמח בר

*** למי שלא מגיע לפייסבוק שלי...

אופנוע מרעיש במרחק,

נשמע כמעט כמו אזעקה,

לרגע  נלפתת, נחרדת, נזעקת,

מניעה אזניים כמעשה חתול,

מסיטה ראש,

מקשיבה, מחדדת שמיעה,

עוצרת נשימה

ואז מפלס החרדה יורד,

זה רק אופנוע, כן אני מבינה

ואני נותרת רפויה...

כמעט.

נושאת עימי טראומות

כבר יותר מעשרים שנה,

של לילות טרופים ללא שינה,

זכרונות של צווחות ושריקות טילים,

וימים הזויים בינות חורבות של בתים

מרוסקים.           

אין כזה דבר כמו מלחמת אין-ברירה.

יש ברירה.

תשאלו את אנדר.

לצפירה המתנו בחצר המשרד. בין האפונה הריחנית, עץ התות, ציוצי הציפורים, החתולים והכלבות.

יותר נעים לעמוד בחצר מאשר במשרד.

הציפורים אמנם המשיכו לצייץ, אולם אחת הכלבות, נעמדה בין שתינו, אזניה זקורות, לא נינוחה.

למרות שמשפחתי לא נפגעה במאורעות השואה, היא כן נפגעה בפרהוד, מאורעות הדמים בעירק.

אימי עד היום סובלת מחלומות בלהות שאינה מוכנה לדבר עליהם.

יום השואה באופן רשמי נועד לציין את ששת המיליונים שנהרגו בפעולות הנאצים, ועוד את הנפגעים שממשיכים לחיות בינינו כצל, נושאים על גופם ובנפשם את הזיכרון הנורא.

אבל יום השואה לא נועד רק ליוצאי אירופה, הנפגעים הישירים, הוא נועד לכולנו, להזכירנו שאין מקום בעולם שהוא בטוח. לא רק לנו היהודים, או אלו שנולדו לאמא יהודיה.

העולם אינו מקום בטוח לזרים, באשר היא דתם, צבע עורם, מנהגיהם או המגדר שלהם.

יום השואה בא להזכיר לנו שהעם אליו אנו משתייכים, נפגע לאורך כל ההיסטוריה שלו משינאת הזרים והחריגים.

יום השואה בא ללמדנו לגלות אורך רוח וסובלנות כלפי כל מי שאינו כמונו.

יום השואה, בא ללמדנו שעלינו, יותר מכל עם ואדם, להיות רחומים. 

יש לי הרבה מה לכתוב. אני יכולה לכתוב עוד דו"ח התמודדות שלי עם הקונצרטה, והפעם עם תופעות הלוואי.

אני יכולה לכתוב על אחד הספרים האחרונים שקראתי (אני מניחה שתיאבון הקריאה שחזר- זה חלק מתופעות הלוואי);

אני יכולה לכתוב על האקס שגרם משום מה לזוג חברים משותף להבין שהוא ואני חזרנו להיות ביחד.

ויש לי הרבה מה לכתוב על שנאת הזרים שתקפה כגל צונאמי את מדינת ישראל.

מדינת ישראל, שקמה על תוצאות שנאת זרים לעמה שלה, ונשבעה כי שוב זה לא יקרה.

מדינת ישראל, שמסתבר כי עקרונות ההומאניות הינן מסתבר בגדר המלצה בלבד, סיסמאות ריקות מתוכן.

תושבי מדינת ישראל ששכחו מה אירע לאבותיהם, לא רק באירופה האנטישמית, אלא גם בארצות ערב (מישהו אמר פרהוד?), ועושים לשכניהם מה ששנוא עליהם.

אבל אם להיות כנה ביני לבין עצמי, הם לא אשמים. מזה זמן רב מנתוקת מדינת ישראל ותושביה מערש מוצאם, מהסיבות לקיומה של המדינה שאמורה להגן עליהם.

שנאת זרים.

המונח מזכיר לי את לימודי ההיסטוריה שלי. הפוגרומים ברוסיה הצארית, שנות ה- 30 של המאה ה- 20, בגרמניה שהופכת להיות נאצית, הפרהוד בעירק בשנות הארבעים.

העם שלנו חווה שינאת זרים לא פעם ולא פעמיים, מהצד הלא נכון שלו (היש לרגש הזה צד נכון?), ובכל זאת, לא מכיר בציווי, "את השנוא עליך, אל תעשה לחברך", בין אם הוא נולד לעם היהודי, ובין אם לאו.

לפני שהיו הסודנים, והאריתראים, היו האתיופים, הרוסים- העולים החדשים, ש"זכו" להרבה מאוד אהבה מתושביה הוותיקים של המדינה ההומאנית, ולפניהם היו אלו העולים מארצות ערב ובראשם יוצאי מרוקו. לפני כן, היו אלו התימנים שהתקבלו בזלזול (עוד לפני קום המדינה).

זהו עם שמתיימר להיות בעל עקרונות אהבה וקבלה של חמלה ונתינה. זהו לאום שאמור היה – לפי ההבטחה האלוהית- להיות "אור לגויים".

אני לא רואה עדויות לכך בשטח.

נראה לי שהעכברים הלבנים נכשלו בניסוי.

אולי צריך לבנות ניסוי נוסף בכדי לגלות מה לא צלח בדרך, ולהשמיד את הניסוי הנכחי.

כאב לי היום כשהקשבתי לרדיו ושמעתי ראיונות עם תושבי ירושלים ששלחו את הפליטים ואת העובדים הזרים (שבאו בכדי לעבוד בעיסוקים שאינם מכבודנו היהודים-הישראלים) ואת העולים האתיופים- הם שלחו את כל אלו לחיות באקווריום בדרום הארץ, והצדיקו מעשה נפשע כמו נסיון שריפת בניין בו מתגוררים עובדים זרים על יושביו.

אולי הייתה טעות במשרד הרישום שמה למעלה, ולא באמת נועדנו להיות עם סגולה?

(צולם לפני כמה חודשים ורק עכשיו אני מעלה את התמונה)

במחשבה שניה, בהתחשב באירועים, אולי באמת הייתי צריכה להעלות תמונה אחרת.

מזמן מזמן היא ביקשה תמונות.

ישראל שלנו.

זה מצא חן בעיניי.

כמובן שלקח לי מיליון זמן להגיע לביצוע.

וכבר יש כמה תמונות.

אני חושבת שהכי טוב להתחיל בפרוייקט של ישראל שלי, במוצאי יום הזכרון/ערב יום העצמאות.