צמח בר

אוף, שיגמר כבר השבוע הזה.

תחושת הנפיחות המעצבנת,

הרעב המכרסם,

האכילה הבלתי נשלטת,

העצב המתגבר,

הכאב הוירטואלי בכתפיים,

הצורך החופר להניח ראש על כתף,

חוסר הנוחות הפיזית

וטמפרטורת הגוף הגבוהה.

בצער תלדי בנים.

ומה אם אני לא רוצה?

***

ברוך הוא שעשני כרצונו.

אישה. 

אני רוצה לבכות,

ואין לי על מה,

אני רוצה לכתוב,

ואין לי מה.

מישהו כתב בי שיר אתמול,

אך בין חדר אחד למשנהו,

ברחו ממני מילותיו.

אני צריכה להמתין,

אך כבר לא נותרה בי סבלנות,

השקט,

הדממה,

הלבדיות.

הבניה.

*  *  * 

אני נושמת אותי בתוך עורי,

רוצה לנשום אותך.

גם. 

יודעת שזה לא רעב אמיתי, ובכל זאת.

כבר אכלתי אשכולית הבוקר,

וקטפתי פטל מהעץ,

ויוגורט, 

ואגוזים ושקדים  וצימוקים ותמר.

שקית של פריכיות בטעם טורטיה תירס,

ועדיין אני רעבה.

עכשיו קפה.

לא בא לי עליו, ולא רוצה לאכול את החטיף שוקולד שמחכה לי במגירה.

יודעת שמחכה לי ארוחת צהרים עם חברה, טובה.

כן גם החברה, גם הארוחה.

אבל אני רעבההההההההההההההההההההההההה.

אם כך התחיל השבוע מה יהיה בסופו, כשאהיה בשיא ה- PMS ?

יום ראשון

לא בוקר טוב.

שונאת את שני האוטו זבל שחסמו את היציאה מהרחוב שלי, את רכב המשא הכבד שחסם את הצומת בכדי להוריד בובקאט, את הפקקים בדרך, את נהגי הקטנועים שנוסעים בין ובתוך נתיבים, שונאת את רוכב האופניים שירד מהמדרכה אל הכביש בלי להסתכל ובלי להתריע, כפי הנראה שהקסדה דמיקולו שהוא חבש תגן גם על כל שאר חלקי גופו, שונאת את הפקקים, שונאת את נהג האוטובוס שנתן לי לפנות שמאלה, את נהג הרכב 4X4 שצפר כי נכנסתי לו בנתיב, את הרמזורים האדומים, את נהג המשאית שהחליט להחנות את המשאית שלו בדיוק בנתיב הפניה שלי, שונאת את הפקקים, את נהגת הפיג'ו 308 האדומה שחתכה אותי ובסופו של דבר המשיכה למקום אחר, שונאת את הפקקים, את עצמי, את ההבנה שיש לי הפרעת קשב וריכוז וזה דפק לי את הלימודים בתיכון, באוניברסיטה, החיים בכלל את הסופ"ש האחרון, שונאת את כל העולם.

בוקר לא טוב, ישראל,