ועכשיו כשהגענו שנינו
אל מין סוג חדש עבורנו של ישורת, אנו מתרגלים ללכת במישור, לא בעליה ולא בירידה,
ואנו נושמים אוויר של פסגות, מגלים איזון בעצמנו וזה חדש לנו.
ועכשיו, לא אדוני,
ולא גבירתי. ולמעשה שקט. שקט של התרגלות, של הפנמה, שקט של החיים ממשיכים במסלולם
כשאנו מעכלים את אשר היה, את אשר עוד יהיה ומנסים להבין מה יהיה הצעד הבא. ביחד או
לחוד.
ועכשיו, בלי
אדוני, בלי גבירתי, הגעגועים צפים ועולים בחוזקה. לא לאדוני, לא לגבירתי, אלא לאדם
שהכרתי מההתחלה, לאיש שקיבל את האמון המלא שלי, כפי שאף אדם לפניו לא קיבל, בלי
שום הצדקה לכאורה, ובכל זאת, לא איכזב את הבטחון שנתתי בו. געגועים, לאיש שהיכרתי
עוד אז, כשלא ידעתי מיהו, האיש שהכיר אותי עוד לפני שידע את פרצופי. געגועים לאדם
שנגלה במשך כל התקופה בין ההודעות, ובמהלך התקופה האחרונה, בין העליות לירידות, בין אדוני לגבירתי, בשיחות שהיו
חשופות ומצמררות, שהיו ארוכות וקצרות, שהיו גלויות ונחבאו אל הכלים. געגועים לאיש
שהוא כל-כך, לאדם שהוא צפוי להיות.
לפני כשבוע הלכה
לעולמה בת שכבה שלי. זה היה במפתיע, תוך שעות ספורות. ההודעה פורסמה בקבוצת הפייסבוק של בוגרי
השכבה. כמובן שזה גרר תגובות קשות וכואבות של האנשים. לי היה קשה להימנע (אבל בכל
זאת הצלחתי להימנע- אני אדם בוגר...בערך) מתגובה צינית, לאור נסיבות מותה והעיסוק
המקצועי שלה- מן הסתם לא יכולה לפרט יותר מדי מפאת צנעת הפרט. אבל בכל זאת,
הציניות וההומור השחור חגגו אצלי באותם רגעים. את האמת יש לאמר, לא הבנתי למה האנשים
לקחו את זה כל כך קשה. אני לא חושבת שמוות זה כל כך נורא. גם לא אם הוא שלי. לא
חושבת שאלחם בכדי להשאר בחיים. אשמח להמשיך הלאה מכאן.
בעבודה החדשה שלי
- סוג של נחמד, האנשים מאוד מסבירי פנים ומכבדים ובלה בלה בלה, אבל זו שאני החלפתי
אותה (היא עזבה סוף סוף באמצע השבוע שעבר) השאירה אחריה כזה כאוס וכל כך הרבה
פערים שבמקום להתחיל בדף חדש ונקי, אני עסוקה בלנקות את השולחן שהיא השאירה אחריה.
לפעמים יש לי הרגשה שהיא השאירה אחריה אדמה חרוכה, ולפעמים אני חושבת שהיא עשתה
חלק מהדברים בכוונה בכדי להכשיל אותי. אולם בהתרשמות שלי מאיך שאנשים מקבלים את
פניי – במיוחד הבכירים ממני- עולה שטפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה, שהגשמתי ויותר את
הציפיות ממני. מצד אחד אני לא מופתעת שזה קרה, ידעתי שזה יקרה, אבל מצד שני, אני
מפחדת לנפנף בזה יותר מדי, מפאת עין הרע, וכל מיני שאר אמנות תפלות וטפלות.
ארבעיםוששושלושתרבעי,
זה החודש, בעצם עוד שבוע ועוד יום. ביני לבין האדון קיימת חוסר הסכמה כלשהי, אם זה
סוף או התחלה חדשה. עניין של סמנטיקה וגיאוגרפיה. מצד אחד אני חושבת שזה סוף,
ובאמת שאין לי בעיה עם זה. מצד שני, לא הייתי מתחילה עבודה חדשה אם באמת הייתי
מאמינה שזה סוף בלי התחלה.
ובעניין האדון
והגבירה מה קורה? באמת שאין לי מושג. לא יודעת לאן אנחנו הולכים, אם בכלל אנחנו
מתקדמים, ומהי המטרה. אני זורקת והוא לא מוותר וחוזר, אני מנסה ללכת והוא נלחם ומושך
בחזרה. לאמר לו לא, אני לא מסוגלת. אבל הוא יודע שאני רוצה יותר, הרבה יותר משהוא
יכול כרגע לתת, אם בכלל. רוצה אבל לא מצפה. בינתיים, בגלל לוחות זמנים בעבודה ובחיים
שלי ושלו, בגלל מצבי בריאות שלי ושלו, יש איזו ירידה עצומה בתקשורת שבינינו. במשך
היום, אני עסוקה, זה כמעט (רק כמעט!) לא חסר לי, אבל בלילות, אני מוצאת את עצמי
מתגעגעת אליו כמעט עד בכי. למה ולמה בדיוק אני מתגעגעת? השד יודע. אולי טוב שכך
קורה הדבר, התרחקות איטית, התפוררות בקשר, הסחפות עם הזרם של החיים שלוקחים כל אחד
מאיתנו למקומות אחרים. כי אני יודעת, שאני לא הייתי מסוגלת לחתוך חד וחלק.
אגב בריאות- עדיין
מושכת מעט מחלה, עדיין משתעלת, אבל לא נורא. מזה כשבוע מרגישה יחסית טוב, השיעול
נחלש, גם אם לא נעלם לחלוטין, הנה אפילו הפעלתי מחשב בבית, אחרי שבועיים שהוא היה
כבוי.
מתחילה להרגיש
שאני שוב מטפסת בעליה, לאחר כמה שנים של ירידה במדרון תלול ותלול פחות. שוב מפעמת
התקווה, אין לי מושג לעבר מה.
ואם נחזור
לארבעיםוששושלושתרבעי- המממ...מה רציתי לאמר- אה, כן, נזכרתי, בעצם כל השנה
האחרונה עמדה בסימן של ארבעיםוששושלושתרבעי. מוות של הקליפות הישנות שעטפו אותי עד
השנה האחרונה, שחנקו אותי, שגרמו לי למות בעודי בחיים. התחלה וצמיחה חדשות שלי כפי
שאני במקור וגם היום. מעניין לציין שהחודש, לפני שנה, הכרתי את האדון - וירטואלית,
שגם לו, מטבע הדברים אני מייחדת מקום של כבוד בפנתיאון הצמיחה שלי. הנה סוג של
התחלה, אפילו אני מודה.
טוב, אני מתחילה
להתמרח, ותיכף אהפוך רגשנית מדי ופלספנית מדי לטעמי.
נו.... שוגר שולחת
לי הודעה אחה"צ כשכבר הייתי בדרך חזרה. לא מסמסת בנהיגה שולחת סמליל של בוהן
למלעלה, משמע הלך כשורה.
אוגוסט זה חודש,
שניתן לאמר עליו, שהוא הכי שנוא עליי בשנה, לא רק בגלל מזג האוויר החם הלח והמעיק,
אלא שבשיקלול הסופי, הצטברו בו יותר דברים לרעתו מאשר לטובתו. נכון, שהיו כמה
דברים טובים שאירעו בעונה הזו, אבל יותר מדי תאריכים רעים יש בו. עבורי זה חודש של
סגירת דלתות, יותר נכון לאמר- טריקת דלתות.
אבל משהו קרה, או
קורה. אולי זה סימן לבאות. ממקום לא צפוי, וחסר סיכוי לכאורה, עלה ציץ ופרח. מצאתי
עבודה חדשה. אני מחפשת כבר שנה וחצי. ידעתי שהמשרה החלקית שלי לא תכלכל אותי
לאורך זמן וחיפשתי בלי הפסקה, לפעמים יותר לחצתי על דוושת הגז, לפעמים פחות.
לפני כחודשיים, במקביל לעוד כמה דברים שהיו צריכים להיות מטופלים ונדחו, שוב נלחצה
הדוושה וקורות החיים שלי שוב פוזרו. מאיזו חב' השמה עלומה, שמעולם לא הייתי בה, התקשרו, שאלו מספר
שאלות, אמרו כך וכך, ושאלו אם מתאים. אמרתי, השכר מעט נמוך, אבל זה רק חלק
מהמשוואה הגדולה.
אז הגעתי לראיון
ראשון, ואחר למבחני התאמה ואמינות, ואחר, בישורת האחרונה, כשאיתי מספר מועמדים
מצומצם- פחות מחמישה, ראיון עם מנכ"ל החברה. זה היה מאוד משעשע, משום שהוא
הציג חזות של ליצן, אך למעשה היה זה מסך עשן, שנועד למסך את עיני המרואיין ומההתרשמות שלי ראיתי אדם חד אבחנה ושנון.
והנה למרות מגבלת
הזמינות שלי, אל מול ההיסטריה שלהם, ולמרות שהציעו שכר נמוך בכעשרים אחוז
משביקשתי, עברתי את כל המשוכות.
וכשהתקשרה מנהלת
משא"ב שלהם לשאול האם אני מסכימה להמשיך הלאה, למרות השכר שהם מציעים, והוא
אינו בר משא ומתן, ודיוני השכר שצפויים לי זה רק בעוד שנה וחצי, תוך כדי שיחה,
חשבתי ביני לבין עצמי, ואמרתי כן.
למה? כי נמאס לי
לתזז בין שתי עבודות. והשכר, נמוך אמנם, והתנאים הם מה שקבוע בחוק ולא יותר מזה,
והחברה ידועה כאחת שלא משלמת משכורות ברוחב יד, הייתי שם במסדרונות שלוש פעמים
וראיתי אנשים שנמצאים שם לא מעט שנים, והם נראים מרוצים, לא עם הראש בריצפה, אלא
מסופקים, לא ממורמרים, גם לא בהיי בשמיים, שגם זה מבחינתי, לא סימן טוב. לא הייתי
שם הרבה, אבל בחנתי והתרשמתי. גם האנשים שמולם אעבוד, הבוס הישיר שלי, וזה שמעליו שגם איתו אעבוד ישירות,
נראו כאנשים מפרגנים ותומכים, שנותנים את כל העצמאות הדרושה מצד אחד, אך גם תומכים
בבקשה.
הייתי שם היום, חשבתי לסגור קצוות, מבחינתם, היה זה בכדי להתחיל חפיפה, וכן הם יודעים שאני צריכה לתת הודעה לבוס שלי, אבל בינתיים, לשעות ספורות בכל יום, להתחיל להתקדם הלאה. דא עקא שהבוס נמצא בחו"ל עד סוף השבוע, ואני
נוסעת בשבוע הבא. כך שאני לא יודעת מתי אוכל לתת הודעה. זה זמן ביניים מוזר כזה.
ערב ראש השנה.
גם החשיבה שלהם, לא קבועה וממוסגרת, את לא יכולה להתחיל כבר מעכשיו, את צריכה לתת הודעה, טוב, את ממילא עובדת בחצי משרה, את יכולה לבוא להתחיל בשעות אחרות. הם לא מקובעים, והם גמישים. זו עוד נקודה לטובתם.
מה שהכי מרגש
אותי, זו העובדה שהיום, לאחר כשעתיים שהייתי שם, שמבחינתם נחשב כתחילת עבודה, כשכבר
עמדתי ללכת, אמרתי לביני לבין עצמי, יש לי מול מי לדבר, אני רוצה לפתוח את הלב.
ואמרתי את מה שהיה
לי להגיד, לראשונה בחיי העזתי לאמר, שאני לא מרוצה. אמרתי שלמרות שאני לא מרוצה
מהשכר, האנשים נראים לי (נאים השכנים בעיניי), ומאחר שגם זה חשוב לי, אז הסכמתי
להמשיך, אבל אני מבקשת לראות כיצד ניתן לשפר את השכר.
למרבה ההפתעה (שלי
בעיקר), מה שאמרתי, לא רק שהתקבל בהבנה אלא גם בהסכמה ונאמר לי, כי הם מודעים
למצב, ושמחים שהעליתי את זה על השולחן, וכי אם אעמוד בציפיות, הם ממילא תכננו
להגיע איתי לדיוני שכר בפעם הקרובה (היינו ינואר 2014) ולא רק בעוד שנה וחצי.
אני שמחה שזה קרה,
שאמרתי את שהיה לי לאמר. בפעם הראשונה בחיי, ואני לא ילדה קטנה, הוצאתי מהמערכת שלי
שאני לא מרוצה, ושאני מצפה לשיפור. ושמחתי לגלות שיש לי מול מי לדבר ויש מי
שמקשיב, ויתירה מזו, גם חושב עליי מבלי שאומר מילה (לפחות כך הם אמרו).
אני יודעת שאני
נאיבית, והשכר שהוצע לי נמוך לאללה, אבל ואבל...נמאס לי מהחיפושים, נמאס לי
מהנדודים, והאנשים שם נראים נחמדים למדי עם תפיסת עולם (לפחות בענייני עבודה)
קרובה לשלי.
מקווה שלא אתבדה.
מקווה שאכן השכר יועלה, מקווה למצוא את עצמי שם, לפחות בשנים הקרובות. שאוכל קצת,
לא הרבה, רק טיפל'ה, לנשום.
מחזיקה לעצמי
אצבעות בתקווה להתחלה חדשה.
(עריכה מאוחרת) והכי חשוב... שכחתי לציין... חדר משלי, פרטי בלי שותפים, עם דלת שנסגרת במנעול ...no more open space!!!!!!!
והפולניה
המרוקאית, אמרה לי לפני כשבועיים, בשעת לילה מאוחרת, על קפה וסיגריה, "תראי
איך את יושבת, איזה הבדל מלפני כמה חודשים, בלתי ניתן לתאר. את מדהימה. איזה שקט,
איזו שלווה, איזה בטחון, איזו עוצמה". כך היא אמרה.
ומילים דומות, אם
לא זהות אמרה שוגר, לפני כמה ימים. "הישיבה שלך השתנתה".
ויום לפני כתבתי
לה, בהקשר אחר, אבל על אותו הדבר, "את יודעת שבעיניי זה לא קשר לסקס ומין. זה
נותן כל כך הרבה בכל כך הרבה מקומות ודברים שונים".
ולמי שלא מבין, מי שלא יודע, מי שלא מכיר, מי שלא היה שם, זה נראה מוזר כל כך, זר
לא יבין זאת, שלכאורה דווקא מהמקום הכי לא מתאים, או המקום שעל פניו נראה הדבר ההפכי
ביותר, דווקא משם צומח עולה ומתפתח הכח הזה, הזהות המגובשת הזו. דווקא מהמקום שאדם
משחרר ומפגין לכאורה כמה הוא חלש, דווקא משם, מהמקום הריק והנקי, של האפסיות
לכאורה, ביטול העצמיות, אובדן הרצון העצמי, דווקא משם, מגיעה היכולת לנשום עמוק ולהמשיך
הלאה, מגיעה העוצמה והיכולת לאחוז ולשלוט בה, מגיעים האיזון, השלווה והחיוך
להתמודד עם החיים בתנאיהם שלהם (ביטוי שלקחתי ממקום אחר, שהוא כל כך שונה, אבל הו,
כל כך דומה, וכן גם שם מדברים על השיחרור והכניעה וההתמסרות).
ובאמת,
אני מרגישה שונה,
לא במובן של אחרת ממי שאני, אלא להיפך. אני, יותר אני מאי פעם, אני, כפי שתמיד
ידעתי והרגשתי שזו אני, שכך אני צריכה להיות ולהרגיש. ואני יודעת שאני עוד צריכה לעבוד על כך הרבה, ועדיין עדיין לא שם, ובכל רגע נתון קיימת הסכנה שאחזור אחורה, ועכשיו ההתקדמות תהיה בצעדים קטנים קטנים, קטנטנים, כמעט בלתי נראית כמעט בלתי
מורגשת לצועדים. ובכל זאת חייבת להמשיך הלאה, בלי להתייאש.
כמו שבאולם
הסוקרים- בעבודה השניה שלי- תלוי על אחד העמודים שלט – "אין יאוש
באולם". מלא חב"דניקים שם, ושאר מיני דוסים יש שם בינות הסוקרים. אני יושבת
ביניהם, מקשיבה להם מדברים. איכשהו מיד סומנתי, בין האחראים כסוקרת טובה ואני מצווותת דווקא לפרוייקטים מעניינים, כשיש אותם; ובין
החבר'ה הקולים, לאחת משלהם, אין לי מושג למה. טווח הגילאים שם נע באזימות של שישים
שיבעים שנה. מהצעירים ביותר- בני השבע עשר'ה – שבאו לעשות קצת כסף בחופש הגדול,
לבין הפנסיונרים, שבאו בכדי לצאת מהבית, ולעשות עוד כמה שקלים מעבר לפנסיה. לא
ניסיתי להתחבר אליהם, אל האנשים. מלכתחילה אמרתי, באתי לכאן בכדי להשלים הכנסה,
בכדי שלא אחשוש לענות לטלפונים ממספרים חסומים, ולא בכדי לעשות לי חברים חדשים.
אבל הם אימצו אותי אל חיקם והפכו אותי לחברה במועדון הדאחקות שלהם.
מה הלאה?
אני מאוד עסוקה,
וזה מעייף, בריצות ממקום עבודה אחד למישנהו, וכן גם בראיונות עבודה, זה מאוד מתיש
מבחינה פיזית, ולא מותיר זמן וכוחות לדברים אחרים. גם החום והקיץ לא מקלים עליי,
רק מלנשום אני מזיעה, וכך יוצא שאת מרבית השבתות אני מעבירה בשינה, כשאני כמעט לא
מרגישה טוב, או מעט יותר מכמעט, אוספת כוחות לשבוע הריצות הבא הממתין לי.ודווקא אני רוצה לצאת, ואפילו קובעת עם אנשים, אבל איכשהו הגוף מעלה דגל, מאותת בסימנים מובהקים, של כאבי ראש, גרון, חום גבוהה, או "סתם" עייפות ונטיה לכיוון המיטה.
והכתיבה? אנ כותבת
המון בראש, במחברת, על דפי טיוטה תוך כדי המשמרת, בהמתנה לטלפון שייענה מהצד השני. יודעת
שזו מין תקופה המתנה, לאו דווקא משום שאני רצה מכאן לשם, אלא שזו התקופה שאני
מסיימת להבשיל, כמו פרק הזמן שעובר בין היותו של הפרי בוסר, ומחספס שיניים, לבין
הרגע ההוא שבו אדם נוגס בפרי, וכל פיו נמלא מיץ טעים מרווה ומעיר.
והצילום? חוזרת מעט
מעט לצלם, לומדת להגיש עבודות טובות יותר ויותר, בוטחת בעצמי יותר. מרוצה, אבל
עדיין...לוחות זמנים של אפס זמן. העיקר שאני נוסעת לרומניה בעוד שבועיים לטיול
צילום. בטח אחזור גמורה. מזל שמיד אחרי זה, ראש השנה.
והסטארט אפ ההוא
שמילמלתי עליו לרגע? עדיין בגדר רעיון מופשט. אבל יבוא יום והוא יקרום עור וגידים.
אין עוד זמן רב.
בדיעבד מבינה שלמעשה הייתי חולה למדי (התלבטתי בין מאוד לבין
למדי- אבל העדפתי שלא להפחיד יותר מדי את הקוראים) בחודשים האחרונים ומשכתי את זה
עד שהגוף שלי לא יכול עוד.
השילוב בין הלחץ הכלכלי לבין המצב הבריאותי לא הוסיף הרבה
לעמידות שלי.
היום וחצי מנוחה שנתתי לעצמי השבוע, היו בהחלט במקום, וסוף סוף
אני מתחילה להרגיש טוב, כמו שזכרתי באופן מעומעם שהרגשתי פעם מזמן לפני כמה
חודשים, לפני
שכל השיעול הזה החל.
עדיין אני משתעלת, אבל ממש בקטנה, והכל כמובן באופן יחסי, וגם
לוקחת כדורים ומשאפים וכל מיני כאלו, ויש לי עוד לפחות שבועיים לקחת אותם, אבל אני
באמת מתחילה להשתפר, וזה רק ביום יומיים האחרונים. תהליך ההבראה יקח עוד זמן מה,
זו לא מחלה שמבריאים ממנה תוך ימים ספורים.
ובינתיים עם ההשתפרות במצב הגופני, מתחילה להרגיש את האור נוגה
על המשך הדרך שלי שמבחינתי הייתה לוטה בערפל.
איזה רעיון להתפתחות עיסקית, מין סוג של סטארט-אפ אישי, מתחיל
להתגלגל בין קירות המוח שלי. רעיון שמשלב בין כל הכישורים והכשרונות שלי, משהו שלא
כופה עליי לבחור באחד מהם ולוותר על האחרים. משהו שיגרום לי לשלב בין כל האהבות
שלי, התחביבים שלי, החלומות שלי, היכולות שלי, הכישורים שלי, ההכשרה שלי, ושלא
נדבר על הניסיון שלי.
עדיין זה בגדר רעיון גולמי בלבד, וזה בסדר כי רק יומיים אני
מגלגלת אותו בראש, משחקת איתו בין יד ליד, ואז מניחה על השולחן, מביטה בו מכמה
זויות, גם מלמטה, ואז פונה לעסוק בדברים אחרים, שיסיחו את דעתי, ושוב חוזרת.
נזכרת בסיפור של סופר שאני אני מאוד אוהבת, שמדבר על
משהו כזה. קוראת שוב את הסיפור. מתחברת מחדש, מחייכת לעצמי.
כן, אני אומרת לעצמי, אני יכולה לעשות זאת. אני מתחילה להאמין
בעצמי, למרות שעדיין יש כתמים עצומים של חוסר בטחון עצמי המכסים על חלקים נרחבים
מהתמונה היפה שהיא אני והיא שלי.
כן, אני בטוחה שאצליח בכך.
זה רעיון מוצלח ביותר.
אני רק צריכה להאמין בעצמי.
עכשיו איך עושים את זה?
איך מתחילים דבר כזה, ואיך מריצים את זה....
אני חושבת שאני יודעת למי לפנות להתייעץ... לפחות בשלב ראשון.
והן בכלל נבנות על
ההריסות של מה שהיה, ניסיון לתקן ולשפץ את מה שאפשר, להרוס את מה שלא ניתן לתיקון,
ולבנות מחדש.
כמובן שלקחתי לי
עזרה, אחרת מראש ידעתי, לא הייתי יכולה.
והעזרה עזרה.
הוא עדיין שם או כאן לצורך העניין,
עוזר, תומך, מפרגן, נותן גב וכתף, וכשצריך גם נותן בראש. כי כזה הוא האדון.
לא ידעתי שהוא
יצטרך לעבוד קשה כל כך כשביקשתי את עזרתו. בעצם לא ידעתי שום דבר.
ובעידודו
ובתמיכתו, בלעדיו לא הייתי מצליחה שוב לעלות במדרון.
ומלמטה כל כך,
הצעדים הראשונים כל קשים קשים, וקטנים ואיטיים.
והמכשולים שאני
נתקלת בהם, מתסכלים.
שנים של הזנחה
עצמית למענם של אחרים, שנים ששמתי את הטיפול בעצמי מאחור. אפילו בניירת שלי, מי
פתח מעטפות של ביטוחי המנהלים שלי? מי ספר וראה שיש לי ארבעה או חמישה ביטוחי
מנהלים, ועוד קרן פנסיה אחת? ועם כפל תשלןומים שלא יחזרו אליי? מי הסתכל בדוחות של הבנקים או כרטיסי אשראי? מי חישב
חשבונות? טיפלתי בניירת של מישהו אחר, ולשם כך הפסקתי לטפל בשלי. ואחר כך הפסקתי
לטפל בכלל. אבל במקומו באו אחרים שבהם טיפלתי. ואת עצמי הזנחתי.
והמצב הדרדר והלך.
כועסת על עצמי?
כן, בוודאי, ואני
יודעת שאין שום דבר מועיל בכך.
יושבת מול המסך
ופשוט בוכה.
גם בכך אין שום
דבר מועיל. כן, אני יודעת.
אבל אני פשוט
בנקודה עייפה ואין לי כוחות להרים את עצמי ולגרום לעצמי לחייך לזקוף כתפיים ולעודד
את עצמי.
אני עייפה.
יש לכך כמה גורמים
מוצדקים,
הברונכיט לא עברה
לגמרי, כך אמר הרופא, ודחף לי תרופות נוספות לעוד חודש. לנקות את הריאות משאריות
הדלקת, הגרון הסתום, והסינוסים המלאיםף כך הוא אמר.
בטווח הקצר הכדורים
לא עושים לי טוב. מרדימים אותי, משעילים אותי (נו טוב, גורמים לי להשתעל) ואני
מעוכה למדי. השיעול קורע אותי. בטווח הארוך- אני יודעת שזה עוזר לי לנקות את הריאות.
אבל כרגע אני תשושה מהכל.
עייפה גם מלהתרוצץ
ולעבוד בשתיים וחצי עבודות, על מנת להשלים הכנסה, ולנקות קצת התחייבויות.
עייפה מלרדוף אחרי
סוכן הביטוח וחברות הביטוח ולהתקל בחומות של בירוקרטיה מתסכלות.
עייפה מלנהל, לטפל
ולדאוג לרווחתם של אחרים.
התעייפתי.
נמאס לי.
רוצה להיות קטנה.
להתכרבל בתוך עצמי
לשכוח מהכל ושיטפלו בי.
***
יהיה מי שיקרא את
הפוסט הזה וידאג, יהיה מי שיגיב, יהיה מי שישאל.זה יהיה בכל הערוצים המוכרים האפשריים. אני יודעת.
אבל לכל אדם יש נקודות
שבהם הוא נשבר ומוציא החוצה את הכאבים שלו בצורה כזו או אחרת.
זו הדרך שלי.
אין מה לדאוג.
מחר יהיה יום חדש
מלא חיוך.
בעצם למה מחר, כמו
שאני מכירה את עצמי בעוד שעה שעתיים, אני רק צריכה לאכול כמה פחמימות...
והבוקר בעת צאתי מהבית נתקלה עיני במודעת אבל צנועה ופשוטה בלובי הבניין.
נעצרתי והחסרתי פעימה, זה גם מזג האוויר, שדומה היה לאותו שבוע באוגוסט 2005,
וגם האיש שהיה המורה הפרטי שלי למתימטיקה ופיזיקה כשקפצתי כיתה וכששידרגתי מגמה בתיכון.
לאחר מכן פתח בית ספר פרטי לבגרויות ופסיכומטרי.
פעם אישתו תפסה אותי ונזפה עליי שאני מורידה את הפוטנציאל שלי לטמיון. חדשות ישנות.
הוא היה איש צנוע ושלו, עדין ורגוע.
בשנים האחרונות ראיתי את אוכלוסיית הבניין מזדקנת והולכת, המטפלים הזרים עורכים פגישות פיסגה ביניהם בחצר, והמטופלים – כולם אנשים שהיו פעם גברים מרשימים, יושבים בכיסא הגלגלים, בחוסר אונים עם מבטים מזוגגים וחסרי חיות.
ובכל פעם שאני רואה אותם, אני מרימה כפיי כלפי הכח ששומר עליי למעלה ומתפללת שלא אגיע למצבם.
וכל זמן הנסיעה לעבודה, ליבי היה מכווץ, נזכרתי באותו קיץ נורא...באותה תקופה רעה.
כמעט שבועיים של כאבי גב, שאמנם משתפרים והולכים (המממ... איך כאב יכול להשתפר?), מתמעטים והולכים ובכל זאת, עדיין מתישים וגובים את מחירם בדמי נפשי.
התקפות שיעול הסטרידו, המטרידות, המציקות והמעיקות המותירות אותי חנוקה, חסרת נשימה, צרודה ועם כאבים, ואת הסביבה מודאגת עד למאוד, גם הן מורידות ממני בכל פעם קוביה קטנה של עמידות.
קמתי הבוקר עייפה, פזורה, לא אסופה לעצמי, כפי שהרבה זמן לא קרה.
גם המסע עצמו, ההליכה על הדגם, כפי שבחרתי לקרוא לכך כאן, דורש מחיר לא קל, מחיר שאני לא רגילה לתת, גם אם אני מאוד רוצה. ההתקדמות הופכת להיות קשה יותר ויותר, ודורשת הרבה יותר אנרגיה, כל צעיף שאני נלחמת איתו, מנסה לעבור דרכו, הופך להיות חומה בצורה, שבכדי לחצות אותה, אני צריכה או לרדת למטה, או לעלות למעלה, או שניהם גם יחד. ואחרי כל צעיף כזה, אני נגמרת, חסרת נשימה, מקופלת בתוך עצמי, מרוסקת ושבורה ורק מילה מלטפת של אדון הדגם מחזירה אותי למסלולי. ולמרות כל הקושי וההתרסקות, אחרי כל צעיף כזה אני מרוצה, כי אני מגלה שכן אני יכולה, וכי המטרה שהצבתי לעצמי, ואיתה גם מטרות הביניים, ברות השגה וקיימות ומציאותיות.
אין לי מושג מה עובר על אדון הדגם מהבחינה הזו, מהסיבה הפשוטה, שהוא לא משתף אותי כמעט. בטח ובטח שלא ברגשותיו. אני במסע הזה, בצד המקבל, בין אם זה עונג, בין אם זה עונש, בין אם זה השחרור, ובין אם זו הקשירה. ואם אשאל אותו, אני מרגישה כמו פולשת לפרטיות שלו וחורגת ממקומי, למרות שאני פרושה לפניו על כל קפליי, צלקותיי, תהומותיי ושיאיי. את הדרך הוא מכיר וחווה. אין דבר שאני עושה, עשיתי או אעשה לך, שאני עצמי לא עברתי. הוא כתב לי פעם.
בדרך כלל אני היא זו המקשיבה לצד השני, לכאבים ולשמחות, אני היא זו ששותקת ולא משתפת, אני היא זו התומכת במילה, בכתף, באוזן. אני היא זו שמעניקה תובנה חדשה, או דרך התבוננות אחרת לבעיותיהם של אחרים. ופתאום אני מוצאת את עצמי, בצד השני מספרת על דברים שמעולם לא דיברתי עליהם, על כאבים, פחדים, שברונות. ואני היא זו שמקבלת את התמיכה המלאה, האוזן, הכתף, ההקשבה. פתאום מראים לי דרכים אחרות להתמודדות עם רגשות.
קשה לשחרר שליטה למי שלא רגילה, קשה להתמסר לחלוטין, אם מעולם בכל שנותייך זה לא קרה. אדון הדגם עובד קשה איתי, ולפעמים הוא מתרגז עליי או מתאכזב ממני, ואני מפרפרת בתוכי, בתוכחה עצמית, כי לא מגיע לו שלא אתן לו את כל מה שאני יכולה. וכשאני אליו משחררת ומתמסרת, לטוב ולרע, אני מרגישה כל כך שלווה, כל כך רגועה, כל כך שלמה. כל כך נכונה.
יש תוצאות רצויות למסע הזה, מן הסתם, לפעמים הן בולטות לעיניי שלי, לעיתים בלתי מורגשות. אני יודעת שאת שאני מבקשת להשיג נדרש מאמץ וכאב רבים, ויקח זמן עד שהחלק העיקרי יושג. ויקח זמן עד שהכל ישקע ויופנם ויוטמע. ואני, שתמיד הייתי חסרת סבלנות וחיפשתי תמיד קיצורי דרכים, וכמה מהר אפשר לסיים את הדרך, כי רציתי להגיע אל היעד, אל המטרה, נאלצת ללמוד עתה שיעור בסבלנות, תרתי משמע. בכל דבר שאני עושה, אני לומדת איך לעשות לאט לאט, אפילו ללכת לאט. על כל טעות שאני עושה, אני משלמת. לעיתים בהנאה, לעיתים לא.
אני רוצה את השיעור הזה. זה שיעור לחיים. אבל לעיתים שואלת את עצמי, לאו דווקא בהקשר הספציפי של המסע, של ההליכה על הדגם, אלא גם בהקשרים אחרים, למה אני נאלצת לשלם מחיר של עבודה כל כך קשה, בכדי לקבל את מה שאחרים...
ואני יודעת שאני שואלת את עצמי דווקא היום, כי היום קמתי הפוכה ועייפה ושונאת את המקום שבו אני גרה ואת המיטה שבה אני ישנה וכי קיבלתי היום תשובה שלילית שמעכה אותי עוד יותר למטה. ודווקא היום, אני שוכחת לזכור את המקום שלי ואת הדברים הטובים הרבים שיש סביבי ובתוכי, ושעוטפים אותי, ואני נזרקת עוד יותר למטה.
ובימים אחרים אני יודעת, מי אני, ומה אני, וכמה אני שווה. ואם לא, אדון הדגם מקפיד שאזכור ולא אשכח. ובימים אחרים, אני יודעת שהחיים מציבים אתגרים קשים למי שמסוגלים לעבור אותם, כי ככה זה החיים. אבל לפעמים, לפעמים לפעמים לפעמים, בא לי שהחיים יהיו יותר קלים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
