צמח בר

לתת לעצמי להרגיש?

לנכוח במקום ובזמן ?
לשמוח כשיש לי על מה?
ליפול עד הסוף כשיש על מה ליפול?

לנסות לאהוב את מה שאני עושה? 
לתת את עצמי ואת כל מה שאני יכולה?

להינות ממה שיש ולשכוח את מה שאין?

להיות שם בשביל עצמי ובשביל האחר?

לגעת במי שלצידי?

להתפעל מהדרך שאני עושה? 

אף אחד לא לימד אותי. 

זה מי שאני. 

זה מי שאנחנו כולנו. 

ככה אנחנו נולדים. 

עם היכולת להקשיב לעצמנו ולהקשיב לזולתנו. 

להרגיש את עצמנו ואת הסביבה. 

החיים, לעומת זאת, לימדו אותי אחרת - לבנות חומות, להרים מגננות.

לא להקשיב למה שהלב אומר. 

להסתתר מאחורי מסכי מחשב, מאחורי תדמית פייסבוקית. 

החיים לימדו אותי פחדים וחששות.

והפחדים מלמדים אותנו לעצור בעצמנו, 

הפחד להיתפס בעיני האחר כחלש לימד אותנו שלא להביע רגשות, אפילו לא להודות בהם בפני עצמנו.

מה יגידו עלינו? 

אסור להיכשל, חייבים להיראות טוב, שלא ידעו שאני בודדה שכואב לי, שאני מתגעגעת, שרע לי. 

ושנים הייתי כבולה בתוך הפחדים הללו. 

הם הגבילו אותי 

הם חנקו אותי

הם הגסיסו אותי לאט לאט, 

עד שהפסקתי לנשום, הפסקתי לחיות. 

הפסקתי להיות. 

ובסופו של דבר בחרתי משהו אחר. 

בחרתי לשבור את החומות. 

הבחירה לא הייתה קונבנציונאלית, לא נורמטיבית. 

אבל זו הייתה הבחירה הנכונה ביותר עבורי. 

בחרתי עם הבטן, עם תחושת הלב והאינטואיציה. 

בחרתי לשחרר שליטה. 

לכאורה לאבד אותה, אבל היא מעולם לא הייתה שם בשבילי. 

כי נשלטתי ע"י אותם פחדים וחששות. 

ובמהלך אותה מע' יחסים עם זה שהתחיל בתור שולט - 

החלתי להשיל מעליי את נשל הנחש, את העור המת והמיותר. 

את קליפות הבצל שלא תרמו מאומה. 

לא זה לא היה הוא שעשה זאת. 

הוא היה הכלי הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. 

ואני השתמשתי בו. 

אמרתי לו מראש שאני צריכה אותו בכדי להשתמש בו. 

הוא החזיק את המפתח לשערי החומות שחסמו אותי. 

הוא היווה את ההתחלה. 

זו דרך ארוכה שלעולם לא תסתיים אבל אני עושה אותה. 

לפעמים בשמחה, לפעמים בעצב. 

ותמיד באהבה גם אם אני מקטרת מדי פעם. 

סורי- שאלת שאלה לכאורה פשוטה, וקיבלת מאמר בכתב עת לשיפור עצמי. 

אניוויי - האימייל הזה, הנאום חוצב הלהבות הזה, עומד להיות פוסט. 

לא, לא ברבנית במקום אחר. 

:-) 

(מתוך התכתבות פרטית)  

אני חננה, הוא כתב לי אתמול בלילה.

את חכמה ממני, הוא אמר בשיחת הטלפון מהבוקר.

אז עם כמה (גברים) גרושים יצאת? הוא שאל בטלפון אחה"צ.

***

בת כמה את? הוא שאל כשיצאנו לסיגריה של הבוקר, 40?

חייכתי.

39? שאל שוב.

תוסיף עשר שנים. בינואר אני בת 50, עניתי.

מה?! הוא נדהם.

את לא נראית.

חצי שעה אחרי זה, הוא הכניס את הראש שלו למשרד שלי, ושאל- את לא עובדת עליי, נכון?

להוציא תעודת זהות, שאלתי וצחקתי.

את מה זה נראית מעולה!

אמר, ואו, במבט כנה בעיניו.

***

זה לא שנפגעתי מההחלטה שלך.

היא הייתה צפויה.

זה מאיך שהייתי צריכה למצוץ אותה ממך.

אתה לא סופר אותי, ולא את הרגשות שלי.

השתמשת בי וזרקת אותי כמו נייר טואלט משומש.

אני בוחרת שלא לכתוב לך ישירות.

כדי לא ליצור דו-שיח.

כי לא מגיע לך.

לא הטרחת את עצמך לספר לי ביוזמתך, אלא רק לאחר ששאלתי.

תחשוב למה.

האם אתה שלם עם מה שהחלטת?

ברור לי שלא.

אחרת היית כותב מפורשות, מעדכן מיזמתך שלך.

אני לא רוצה לאבד אותך, כתבת לי בעבר לא פעם ולא פעמיים.

לאבד אותי בתור מה? שאלתי.

ולא ענית.

גם היום לא ענית על שאלה אחרת ששאלתי אותך.

מן הסתם כי גם הפעם פחדת מהתשובה.

פחדת מהתשובה שלך.

פחדת.

אתה פוחד, ותמשיך לפחוד.

זו הבחירה שלך.

***

זה לא משנה עם כמה יצאתי בעבר.

גם אתה יצאת עם גרושות.

לכל אחד מאיתנו יש את ההיסטוריה שלו, את החבילה שלו.

לכל אחד מאיתנו יש את העבר שלו.

לכל אחד מאיתנו יש את העתיד שמחכה לו.

מה שבאמת חשוב הוא ההווה. הכאן ועכשיו.

וכיצד אנחנו מפיקים את הטוב ביותר ממנו.

***

ולא שאלתי אותו אם זה שאני חכמה מפחיד ומרתיע אותו. 

וּבְתוֹךְ כָּל הַפַּחַד הַזֶּה

כַּמָּה עוֹד נוֹתַר מַמְּנִי

שֶׁהוּא לֹא אַתָּה?

כְּמוֹ עוֹד נוֹתַר מִמְּךָ

שֶׁהוּא לֹא אֲנִי?

וְאָנָּא אָנוּ הוֹלְכִים,

וְהַאִם זֶה לְלֹא מַאֲבָק?

וְעַל מָה אָנוּ נֶאֱבָקִים,

עַל מִי?

אִם לֹא עַל עַצְמֵנוּ,

עַל היותינו נֶאֱמָנִים

לָנוּ.

לָאֲנִי הָאֲמִתִּי שֶׁלָּנוּ

הַטָּמוּן עָמֹק בְּתוֹכֵנוּ.

הָאֲנַחְנוּ שֶׁלָּנוּ.

וביום חמישי בערב, אחרי יום כל כך נפלא, שאלתי אותו שאלה.

הוא השיב בנעימות בתחילה, ניסה למשול בזעמו, ניתק את הטלפון, ואחרי כמה דקות שוב התקשר. ושוב ניתק ושוב התקשר. וכשכבר לא משל בעצמו, הוא צעק. וכעס. ושאל למה שאלתי את מה ששאלתי. מה הייתה המטרה. ואני הפכתי קטנה והתקפלתי בכיסא בזמן הנהיגה.

והוא אמר תחשבי למה, ורק אז תחזרי אליי. במייל. בכתיבה. אני רוצה לדעת למה.

והלכתי וחזרתי, ונפגשתי עם שוגר, ודיברנו, גם עליו גם על אחרים. הייתי המומה. שאלתי את עצמי, את אותה השאלה שהוא שאל אותי, ולא מצאתי את התשובה.

וכשחזרתי הביתה מאוחר בלילה, ניסיתי לכתוב אליו, זה היה מכתב מבולבל, ואין לי מושג מה כתבתי שם, שכן שלא כמנהגי, לא חזרתי לקרוא בו עד עכשיו.

והתרסקתי אל המיטה. חוסר שעות שינה מכל השבוע, ומתח נפשי נתנו אותותיהם, ונרדמתי כאבן שאין לה הופכין.

ובבוקר, בבוקר הייתי אחרת. אותה אני – אבל פנים אחרות, הפנים שהאדון הקודם ידע, הפנים שקראנו להן בשם אחר...הפנים של נותנת הבעיטות הקשות והכואבות. השם השני שלי (מחייכת לעצמי חיוך זדוני וכואב) מי שחשבתי שכבר נעלמה, צצה בעיתות משבר ובועטת בלי הכרה בכל מי שהיה סביבה.

ובעטתי לאדון לשעבר ישר בביצים - השתמשתי בביטוי מכאיב, משפיל מרחיק, הכאבתי לו נורא. הרחקתי אותו ממני, ואולי עדיף ככה. טוב יהיה לו בלעדיי. טוב לי יהיה בלעדיו. הקשר בינינו כבר מזמן איבד את המטרה. כל מה שהייתי צריכה הוא להתגבר על הנחמדות שלי, ולאמר זאת בפנים. לכן ההיא צצה.

וכתבתי מכתב נוסף לאיש שלא הצלחתי למצוא איך לקרוא לו כאן – עליי לא צועקים אמרתי לו. זה מזכיר לי את אישאחד – אותו עזבתי אחרי 18 שנות מאוהבות, כי צעק עליי (טוב נו, במבט לאחור, זה היה מוצדק – האלימות המילולית שלו עשתה "קצת" אסקלציה והגיעה לכותרות).

עליי לא צועקים. אני מרימה חומה, כך אמרתי לו.

והוא ענה- אם כך, לא אותי את צריכה, אני לא טוב בשבילך.

והפנים הרבות שלך- לא אותך אני צריך.

ומאז הרבה מיילים עוברים וחולפים ביני לבינו, ושום דבר לא הגיע לעמק הפשרה.

ואני ישנה.

וכותבת.

וישנה.

וכותבת.

זה לא קל להודות בכשלון. במיוחד לאור ההכרזות והפוסטים האחרונים. אבל אני לא מוכנה לוותר לעצמי. לא בנידון. מי שאוהב אותי, צריך לדעת מי אני. הוא צריך להכיר אותי, על כל צדדיי. ולקבל ולאהוב – אם לא את כולם (זה הרי בלתי אפשרי), אז לאהוב את רובם.

מי שיאהב אותי, יצטרך לקבל אותי גם עם קיומו של האדון לשעבר - הכלבה. הוא חלק מחיי, חלק ממי שאני היום, גם אם לא יהיה נוכח בכאן ועכשיו, הוא תמיד יהיה חלק ממני. יש לנו היסטוריה משותפת שאותה אני מאוד מעריכה ולעולם לא הייתי מוותרת עליה.

***

מי כותבת את הפוסט הזה?

פיסקה אחת היא, פיסקה אחת אני.

מחייכת חיוך שטני.

***

ובימים אחרים,

שוגר מזכירה לי איך אתם נראים

ומוכיחה לי באותות ובמופתים

כשאני טוענת שאתם קירחים.

***

אני מתנצלת ריקה, לא הייתי צריכה להגיש לך את האמת בצורה כזו לפנים. אולי כדאי שתתרחקי ממני לכמה שנים. ע' חזרה, והיא כועסת על כל מה שקורה מסביב ואיתך.

***

ר' – לא זה הפוסט שרציתי שתקרא, אלא את קודמו. אני לא האדם שחשבת שאני. חשפת מישהי שכבר כמה שנים לא התגלתה. חשפת את השדה הרעה (לא רק לך יש כזה). לא, אני לא טובה לך. וגם אתה, לא האיש שיהיה טוב לי. אבל תודה על מה שהיה. 

נשים זה
כמו...נעצרתי לרגע וחיפשתי הקבלה מתאימה שתהיה קרובה לעולם שלו, נשים זה כמו אדמה.
כך אמרתי לו. צריך לעדור, לזבל ולדשן אותן יותר מפעם אחת בהכנה לחריש עמוק, ואז
לזריעה.

נשים זקוקות לתחזוקה
שוטפת של תשומת לב, גם ובמיוחד אם הן אומרות שלא. כמו אדמה בשנת שמיטה שמגדלת עשבי
פרא - תשמוט אישה לרגע או שניים, שנה- שנתיים והיא תתן לאחרים להשתלט עליה.

***

גברים זה כמו
ספרים. תמיד אחזור לדפדף ולקרוא באהובים עליי ואתענג על כל מילה, על כל פיסקה, על כל
עמוד שאני קוראת מחדש, גם אם כבר היו בינינו ספרים אחרים, גם אם הם אוהבים ואהובים.
לכל ספר אהוב יש פינה אחרת בלב שלי ובלב שלי יש הרבה פינות. חלקן גלויות, חלקן
נחבאות, ורובן נסתרות, לא ידען זר. לא אהבתי כל גבר שאהב או איהב אותי, אבל כל גבר שאהבתי, אהבתי
אחרת. זה לא מפחית מהרגש ומהחשיבות שיש לאותו גבר או ספר עבורי. לכל אחד מהם יש
מקום בתוכי, גם בעוד עשר שנים או מאה. תמיד אוהב אותם וזה לא יגמר.  

אם אתה יודע על
גבר אחר בחיי, זה לא אומר שאתה כבר לא אהובי. זה רק אומר, שכרגע בפועל, אתה לא איתי.

עם כל זאת - גבר
שירצה לקבל את כל האהבה שלי, את כולי, גופי ונשמתי, (וכן, זה אפשרי) יאלץ להתמסר
אליי בדיוק באותה המידה ולתת לי את כולו. זה לא תנאי, או איום, זו הגדרת עבודה.
מצב תפעולי.

***

ידעתי שתחפש ותמצא
אותי

אני לא מוכן לוותר
עלייך

אל תוותר עליי

***

תמונה

שלב שני של המסע?

האם זה הדגם הבא? או הלוגרוס?

מנסה לחשוב, מנסה לעכל, מה עבר עליי ביממה האחרונה.

ידעתי שהשלב הבא צריך להגיע. אבל לא יכולתי לדמיין את עצמי שוב יורדת, שוב נמוכה. זה היה בלתי נתפס בעיניי.

הרבה יותר קשה לשחרר שליטה לאחר שגילית אותה. לאחר שמצאת אותה. לאחר שהתרגלת אליה.

כשבפעם הראשונה מסרתי שליטה, לא שיחררתי אותה, לא איבדתי אותה, מהסיבה הפשוטה שהיא מעולם לא הייתה לי.

ושיחררתי, והתמסרתי ונהניתי מכל רגע, גם מאלו שסבלתי בהם. אחר לקחתי אותה בחזרה. את השליטה, וטיפסתי מעלה מעלה. והתרגלתי לאחוז בה. ובמשך שנתיים תירגלתי אותה. את השליטה. בכל תחום בחיים. בעבודה, בין חברות, במשפחה, ועל הכלבה שהייתה האדון. ולפני שנה חילחלה הידיעה.

אם את רוצה להתפתח ולהמשיך לצמוח, את תצטרכי שוב לוותר עליה. תצטרכי ללמוד לשחרר את השליטה.

והבנתי שזה יהיה השלב הבא. אולם לא הייתי מוכנה. זכרתי שזה עשה לי טוב, שזה הרגיש נפלא. אבל בשום פנים ואופן לא הייתי מוכנה לתת לו שוב את השליטה- לאדון שהפך לכלבה. כבר לא בטחתי בו ולא סמכתי עליו ובכלל היינו בתהליך אחר. בתהליך שהיה יותר שלו ובשבילו, ואני בינתיים התרגלתי ותירגלתי - שליטה. לא דחקתי בעצמי ובו וידעתי, כמו כל דבר נכון שעשיתי בחיים שלי- והוא היה הדבר הנכון ביותר שעשיתי בחיים שלי. ידעתי שהתהליך שלו יגמר, ואז אוכל לבדוק את עצמי שוב – בנושא שחרור השליטה.

ועדיין לא יכולתי להסכים לשחרור השליטה. לא יכולתי לראות את עצמי יורדת והופכת נמוכה. למרות שידעתי שזה מה שאני צריכה. ללמוד לשחרר.

פעם -

לא הייתה לי שליטה.

ונתתי למישהו אחר שליטה.

ואז לקחתי שליטה ממנו (כן, הוא נתן לי, אבל יותר בגלל שאני לקחתי אותה)

ופתאום היום, במפתיע, בלי כוונה... לא שלי בכל אופן...ולא איתו-עם אדון הדגם שהיה...עם מישהו שבכלל לא היה על הכוונת מבחינתי - אבל זה קרה - 

שחררתי שליטה.

והייתי מרוצה.

עכשיו אני צריכה להבין אם זה הדגם השני, או הלוגרוס. ואיך לקרוא למי שאולי יהיה האדון הבא.

תרגום רש"י למי שלא בקי בתורת הדגם:

סדרת ספרי הפנטזיה של זילאזני- "תשעת הנסיכים של אמבר" מדברת על מאבק בין הסדר לכאוס. את שני קצוות סקאלת המאבק מייצגים הדגם המהווה ביטוי לסדר ויציבות והלוגרוס המהווה ביטוי לכאוס ושינוי מתמיד. הליכה עליהם אפשרית רק לבני משפחת המלוכה, ומעניקה כוחות המאפשרים שליטה בעולמות הקיימים בין שני קצות הסקאלה ויכולת מעבר בין העולמות הללו באמצעות שינויי פרמטרים. הדגם והלוגרוס נלחמים ביניהם על השליטה ביקום. כחלק מהמאבק לשימור הסטטוס קוו והאיזון שהופר, שורטט דגם נוסף, שמהווה נקודת כח - שלישית.

ההליכה על הדגם או הלוגרוס, תובעת מאמץ גופני רגשי ומנטלי מעין סוג של התפשטות והתמסרות טוטאלית, ונקודות מסויימות בדרך- צעיפים, דורשות מאמץ יותר גדול לעבור. סוג של משברים ומהמורות שבדרך. כשמצליחים לעבור את כל הצעיפים והקשיים, מגיעים למרכז הדגם או הלוגרוס, ומשם ניתן לצוות על הדגם או הלוגרוס להעביר אותנו לאן שנרצה.

זה בגדול ובצורה מאוד פשטנית.

זו הסיבה שאני קוראת לכל התהליך הזה – הליכה על הדגם.

ההליכה על הדגם הראשון נתנה לי את היכולת לשלוט, לעשות סדר בחיי, שהיו די כאוטיים לפני כן מכל הבחינות.

עכשיו לפי הסדר - אני צריכה לעבור בדרכי הלוגרוס, לשחרר את עצמי לתוך הכאוס בחזרה, וללמוד מה הלוגרוס והכאוס יכול לתת לי, מה אני יכולה לקחת ולקבל ממנו.

הדגם הראשון נתן לי את העבודה הנכחית שלי- שבה אני מנהל, מחליטה וקובעת מה סדרי העדיפויות ושומרת על הסדר.

השלב הבא- הלוגרוס, הכאוס - אמור לתת לי בחזרה את היצריות והיצירתיות. 

האם אני רוצה?

HELL YEH...

אבל מפחדת שלא אצליח לעשות זאת.

האם אני יכולה?

לתת את עצמי בצורה כזו? להתמסר בצורה מלאה? להתפשט מנטלית, רגשית וגופנית?

לא יודעת. זה לא קל. אני צריכה ללמוד את עצמי מחדש. לבטוח בחושים שלי, שאני עושה את הדבר הנכון. כמו שהרגשתי כשהייתי עם האדון שהיה.

אני צריכה ללמוד את האיש שמולי. להכיר אותו, לבטוח בו. לדעת שהוא יכול ומסוגל ולא רק רוצה.

בינתיים, למרבה ההפתעה- שלי בעיקר, זה הולך בצורה טבעית וחלקה. לא כשאני בעבודה, מן הסתם. שם כפי הנראה יעבור הגבול.

ושמא אקרא לו אדון הלוגרוס?

מתלבטת.

ולסיום ... תמונה.

אני שמנה, אמרתי
לו אתמול בשיחת הטלפון.

לא, הוא תיקן
אותי, את גדולה.

שמנה, התעקשתי, לא
אוהבת את המילה "גדולה" בהקשר הזה. זו לשון נקיה
לכאורה אבל מרגישה
לי הרבה יותר גרוע. לפי כל הסטנדרטים והאסתטיקה של התרבות המערבית המודרנית, אני
שמנה. כך אומרים גם הרופאים המערביים, וכך אומר גם ה- BMI שלי. אני לא מסתתרת מפני האמת ולא צריכה
לשון נקיה.

אין לי בעיה עם
המילה הזו "שמנה", גם לא עם הדימוי העצמי שלי.

אני שמנה ואני גם
יפה וסקסית וטוב לי ונעים לי עם הגוף שלי.

אני לא רק מקבלת
אותו או משלימה עם המימדים שלו. אני גם אוהבת אותו. אוהבת אותי. מאוהבת בעצמי.

כן, אני מודה,
הייתי שמחה לבטן שטוחה, ישבן הדוק יותר, ירכיים פחות אגסיות, חזה עומד. זה היה
הרבה יותר נוח.  במיוחד הייתי שמחה אם היו
לי פחות כאבי גב וברכיים.

אבל אני שמנה. וזו
עובדה שרירה וקיימת.

וכן, טוב לי עם
זה. אני אוהבת את עצמי, ואני לא מוכנה להסתתר מאחורי לשון נקיה.  

***

זה לא קורה ביום
אחד שאת קמה ומתאהבת בעצמך בגוף שלך. לא משנה איך את נראית. במיוחד לא אם גדלת
והתבגרת בחמישים, שישים, שבעים השנים האחרונות במערב. עם כל המגזינים לשיפור עצמי,
ותמונות הדוגמניות הבלתי אפשריות שהפכו להיות מודל ודגם לחיקוי. את לעולם לא
מרגישה שאת מספיק טובה, או שאת נראית מספיק טוב. זו הצרה.

גם שלי, זו הייתה
הצרה.  

אני יודעת מתי הייתה
נקודת השפל בדימוי העצמי הגופני שלי (כשוודרו וילסון הנכה זרק אותי חשבתי שאף אחד לא ירצה לגעת בי כי אני שמנה ומגעילה). אני יודעת
מתי הייתה הכניסה שלי לצומת שבה היה המפנה (סשן תמונות העירום עם הצלם). ואני
יודעת מה הביא אותי לנקודת השיא וההכרה שלי בעצמי (הירידה בדגם).

זה היה תהליך
ארוך, לא קל ומאוד מאוד אינדיבידואלי ואישי – לא כל אדם יעשה דבר כזה. 

אכתוב רק שהתקופה
שהביאה אותי לשיא – נחשבה דווקא הנקודה שלכאורה הייתי בשפל המדרגה- דווקא כשהייתי הכלבה
שלו, השיפחה שלו.

באותה תקופה, מדי
בוקר, שלחתי (אליו) ובהוראתו של אדון-הדגם תמונות שלי, עירומה, בלבנים בלבד, וגם עם בגדים. הרבה מאוד
פעמים שלחתי אליו גם במהלך היום, הערב והלילה תמונות של האיזורים האינטימיים שלי
(את המילים הגסות תפגשו בבלוג האחר שלי). בתחילה זה לא היה לי קל לצלם את עצמי. לאו
דווקא מבחינה טכנית. אלא לראות את התמונות, לראות את עצמי בתמונות ולשלוח אותן אליו. עם
הזמן, זה הפך להיות קל יותר. חשבתי שזה משום שהתרגלתי, אולם ההפתעה הגדולה שלי הייתה כשהבנתי שהסתכלתי בעצמי
במראה ובתמונות, עירומה או עירומה למחצה ונהניתי מהתמונה, מעצמי, אפילו התחרמנתי מזה. להרגיש סקסית ויפה גם
בלי להיות מוצבת בתנוחה פתיינית או ללבוש משהו מיוחד.

איך לסיים את
הפוסט הזה?

אין לי מושג.

כל שנותר לי הוא
לאמר תודה. לילד-איש שהיה האדון והשיפחה.

ולעצמי, הכי הרבה
תודה ואהבה, שידעתי מה לעשות עם עצמי והלכתי סוף סוף ועד הסוף עם תחושות הלב והבטן
שלי, למרות כל נורות האזהרה. 

יום חמישי בבוקר, לא מצליחה להתעורר, כאילו לא היה יום כיפור אתמול ולא עשיתי מאומה.

מאחרת לעבודה בשעה ורבע. ממילא אין מי שמפקח על השעות שלי. הכי חשוב להם שאני מגיעה והעבודה נעשית.

הרבה עבודה. הרבה בעיות תקלות ובלת"מים. אני צריכה לפצות על ימי החופש של החגים. מרבית העבודה שלי נעשית מול חו"ל ובדרכי העולם ואינה נחה בזמן שאנחנו חוגגים ולועסים עם משפחותינו.

אישמרחוק לא מתקשר ולא משאיר אות וסימן.

מסיימת יום עבודה, גם עם האיחור, עדיין דפקתי שעות נוספות.

אור של בין ערבייים סתווי. ענני הנוצה שבשמיים נצבעים כתום-ורוד באורה של שקיעה. תוך כדי נהיגה מחליפה משקפי שמש למשקפי הראיה. השמש כבר לא מסנוורת כל כך. 

תוהה לפשר העובדה שמתישהו באמצע היום חלפה מחשבה בראשי "הייתי שמחה אילו הכלבה שלי הייתה כאן עכשיו. לא משהו ספציפי, רק שתהיה כאן".

לא היה לי עם מי לחלוק את התחושה. 

עכשיו כשיצאתי מהמשרד, ואני כבר בדרך הביתה, אני כבר לא רוצה אותה לידי. שילחתי אותה לדרכה. היא תחזור אליי כשתהיה מוכנה ויכולה.

נוהגת בדרך הביתה, אחוזה בשרעפים, הכבישים לא עמוסים יחסית.

אני כבר מבינה שאת השלב הנכחי של המסע שלי, אני עושה ואעשה לבד. בלי עזרה ובלי הנחיה. בלי מי שילווה אותי ויחלוק איתי את חוויות הדרך. אני כבר ילדה גדולה. גדולה מהחיים עצמם.

חבל, לדעתי אלו יהיו החלקים המעניינים של המסע דווקא משום אין לי מושג איך להגדיר את השלב הזה במסע ומה היעדים שלו. 

תוהה לפשר המלנכוליות שלפתע נפלה עליי בלי שום סיבה.

ואחרי ששוגר סיימה להסתפר ולצבוע את השיער (בגוונים של כחול ו-ורוד), אני כבר גוועתי ברעב, וכל מה שהיייתי מסוגלת לעשות זה לנבוח "אוכל".

אז הלכנו לאכול. מה שהיה קורה בכל מקרה.

המקום היה עמוס לעייפה, מצאנו לנו מקומות ישיבה, בפינה שכוחת אל מול איזור ה- utility של המטבח.
ניחא, מילא, שיהיה.

המלצר התעכב, הלך ובא, לא היה מאורגן על סדר העדיפויות שלו. בינתיים התבוננו בעובדים, בטבחים, בשף שהקרין מיקצועיות וטעם כל מנה ושוחחנו. לשוגר ולי מעולם לא חסרו נושאי שיחה, על עבודה, מאהבים, לימודים, צילומים, ההליכה על הדגם, הנסיעה הקרובה, ועל איש שחזר בפתאום לחיי ועשה אותי מאוד מרוצה.

כשקיבלתי את כוס היין, הרבה לפני האוכל, ראיתי את השף, יש לו עיניים כחולות כמו ביום שמש חורפי קר קר קר אחרי סופת גשמים עזה, מתבונן בי- זו לא הייתה הפעם הראשונה- וזורק הערה או הוראה כלשהי למישהו. לא שמעתי, לא הקשבתי. הייתי עסוקה. זיתים הוגשו אליי. לא ראיתי שזיתים הוגשו לאף אחד מהסועדים. אמרתי תודה למלצר המגיש. באמת זיתים טעימים. 

אחר כמה רגעים, נגש אלינו מעבר לדלפק, ושואל, הכל בסדר, קיבלתן את הזיתים?
"כן, תודה. אנחנו מרוצות" ענינו שתינו, מחייכות.
אני כבר ניחשתי את העתיד לקרות.

קיבלנו את האוכל, אכלנו, נהנינו, הזמנתי עוד מנה, הגיעה שגויה, סובבתי את הגב למלצר והמתנתי לחדשה- המנה הנכונה. כל הזמן הזה, אני רואה אותו עובד, מסתובב בין הטבחים והעובדים, טועם מנות ובין לבין עיניו הכחולות (כל כך יפות שזכרתי) נחות עליי, מביטות, מתבוננות, בודקות.
בסופו של דבר, הוא ניגש שוב מעבר לדלפק, הכל בסדר, אתן זקוקות לעוד משהו?
המממ... לימונים, שוגר עונה.
והרוטב הצהוב הזה- אני ממשיכה, אה וגם זיתים.

בינתיים המקום נירגע. הוא הלך אל היציאה, וניגש אלינו, הפעם בלי שהדלפק יחצוץ בינינו.
האם את מורה? שאל אותי.

שוגר נחנקה מצחוק- היא? מורה?
אז בקבע? ממשיך לשאול;

הפעם אני נחנקתי מצחוק. כן, רצו פעם שאשאר בקבע.
אם כך אז משהו במיסטיקה; 
לא,לא. אני צוחקת ומציגה את עצמי ואת שוגר.
בינתיים הוא נאלץ להכנס בחזרה.

עוד פעם פעמיים ניגש אלינו מחוץ לדלפק, להמשיך בשיחה.
בפעם השלישית אמרתי לו, תתקרב רגע, אני רוצה לשאול אותך משהו – התקרב ואני לחשתי לו באוזן (בכל אופן חשבתי שלחשתי, כי בדיעבד הסתבר לי ששוגר שמעה) – "אם אתן לך את מס' הטלפון שלי, תתקשר?"
הוא נבוך, אולי אפילו הסמיק, נרתע לרגע לאחור ואמר, "כשאחזור אל מאחורי הדלפק, אלחץ לך את היד ותעבירי לי את הפתק".
חייכתי, והתלבטתי לרגע, מס' הסלולרי שלי לא מופיע בכרטיס הביקור, וחוץ מזה, זה לא לעניין לתת כרטיס ביקור, קרעתי חלק מתפריט הנייר שהיה על השולחן, וכתבתי את המספר. 

.

.

.

.

.

שעה אחרי שהגעתי הביתה, אני שולחת הודעה לשוגר- אני לא זוכרת איך קוראים לו.
היא עונה לי- את שרוטה.

***

בכל מקרה - 

טוב לדעת שעדיין יש לי את "זה"

 

נ.ב. ולמעשה הנושא של הפוסט הזה (אחרי הכל, אני לא יכולה לכתוב משהו קליל סתם ככה, לא?)

מעולם בחיי לא דחפתי למישהו את מס' הטלפון שלי-חיכיתי שהם יבקשו אותו. 
היכולת שלי, הבטחון שלי, לאמר מה אני רוצה, לקחת את מה אני רוצה, לצפות לקבל את מה שאני רוצה, ולא להתפשר- כל אלו אלמנטים של הכרה בערך עצמי. הכרה אמיתית וכנה. סוף סוף אני יודעת מה וכמה אני שווה. 
כל אלו ניתנו לי במהלך השנתיים וחצי האחרונות- ההליכה על הדגם והשליטה.
לפני כמעט שלוש שנים - בחרתי לאבד שליטה, כי עמוק בלב ובבטן ידעתי שזה מה שאני צריכה בכדי לרפא בתוכי את מה שזקוק היה להירפא. אחרי כמה חודשים (שלושה או ארבעה, או חמישה) זה התהפך, והתחלתי למשוך אליי את השליטה בחזרה. התהליך הזה נמשך בדיוק שנתיים נוספות. 
למדתי הרבה כשהייתי שיפחתו/ כלבתו. זה עשה לי טוב. טוב מאוד אפילו. מעולה. 
למדתי הרבה יותר כשהייתי גבירתו/ אדוניתו. 
התהליכים שעברתי איתו- עזרו לי מאוד- אל תצחקו- בעיקר בעבודה, אבל גם בחיים עצמם. 
בהתחלה- הרבה אנשים אמרו וכתבו לי שעברתי לצד האפל. 
בעיניי זה לא צד אפל- וזה לא שמשהו בי פתאום השתנה. זה תמיד היה קיים, חלק ממני, רק מעולם לא היה חשוף גם לא לי. כל שהייתי צריכה לעשות, זה לגלות אותו, להכיר בו, להבין שזה חלק ממני ולאמץ אותי. 
זה מי שאני. 
גם. 

שליטה. 

אין בכך טוב או רע, אפלה או אור. 
זה אלמנט.
בסיסי. 
הטוב או הרע נובעים מאופן השימוש בשליטה.  

ובכל מקרה, עדיין אין בי רפואה שלמה. יש בי עוד דברים נוספים הממתינים לכך. עוד חומות נוספות שעליי לעבור. 
אבל כבר מזמן למדתי. כל דבר קורה בזמן הנכון. אין טעם לדחוק בדברים. 

זה יקרה כשאהיה בשלה לכך. 

בינתיים אני מתבשמת באהבתו של איש. 
 

פאק!!!

אני חושבת שנגמר. 

והפעם לתמיד. 

או לפחות ל 7-8 שנים הקרובות. 

איך אומרים בעברית- 

surgical cut

אבכת סכין? 

עדיין לא מעכלת... 

זו הייתה הבעיטה האחרונה שלו בסידרה של בעיטות שאחרי כל אחת מהן הוא הבטיח - no more...

ולי כבר נמאס לספוג, להדריך, לחנך ולצפות למשמעת והכרת תודה. 

הפעם הוא כבר לא יחזור. הפעם פשוט אמרתי לו לללכת. בעבר שתקתי ולא אמרתי מילה.

עד כה, אני מודה, הייתי חלשה, לא הייתי מסוגלת לאמר לו מפורשות ללכת. 

היום, זו לא הייתה גחמה. זה היה משפט מתוכנן היטב, כתגובה למשהו שחיכיתי מזה מספר שעות שייאמר. 

וחצי שעה לפני שהוא אמר, אמרתי לעצמי בדרך הביתה- הלוואי שיבקש את מה שיגרום לטריגר הזה, אהיה מאוכזבת מאוד אם הוא לא יבקש. וידעתי מראש מה אני מתעדת לאמר. מילה במילה שיננתי לעצמי וחיכיתי ליריית ההזנקה.

או שאולי הייתה זו יריית הגמר?

והוא ביקש. 

והמשפט שלי נאמר.

זה כואב,

זה יכאב,

אבל בסוף זה לא כזה נורא. 

*בעיטה במובן מנטלי/רגשי ולא במובן הגופני - למרות שזה כואב לא פחות ואולי אף יותר.