צמח בר

וביום חמישי בערב, אחרי יום כל כך נפלא, שאלתי אותו שאלה.

הוא השיב בנעימות בתחילה, ניסה למשול בזעמו, ניתק את הטלפון, ואחרי כמה דקות שוב התקשר. ושוב ניתק ושוב התקשר. וכשכבר לא משל בעצמו, הוא צעק. וכעס. ושאל למה שאלתי את מה ששאלתי. מה הייתה המטרה. ואני הפכתי קטנה והתקפלתי בכיסא בזמן הנהיגה.

והוא אמר תחשבי למה, ורק אז תחזרי אליי. במייל. בכתיבה. אני רוצה לדעת למה.

והלכתי וחזרתי, ונפגשתי עם שוגר, ודיברנו, גם עליו גם על אחרים. הייתי המומה. שאלתי את עצמי, את אותה השאלה שהוא שאל אותי, ולא מצאתי את התשובה.

וכשחזרתי הביתה מאוחר בלילה, ניסיתי לכתוב אליו, זה היה מכתב מבולבל, ואין לי מושג מה כתבתי שם, שכן שלא כמנהגי, לא חזרתי לקרוא בו עד עכשיו.

והתרסקתי אל המיטה. חוסר שעות שינה מכל השבוע, ומתח נפשי נתנו אותותיהם, ונרדמתי כאבן שאין לה הופכין.

ובבוקר, בבוקר הייתי אחרת. אותה אני – אבל פנים אחרות, הפנים שהאדון הקודם ידע, הפנים שקראנו להן בשם אחר...הפנים של נותנת הבעיטות הקשות והכואבות. השם השני שלי (מחייכת לעצמי חיוך זדוני וכואב) מי שחשבתי שכבר נעלמה, צצה בעיתות משבר ובועטת בלי הכרה בכל מי שהיה סביבה.

ובעטתי לאדון לשעבר ישר בביצים - השתמשתי בביטוי מכאיב, משפיל מרחיק, הכאבתי לו נורא. הרחקתי אותו ממני, ואולי עדיף ככה. טוב יהיה לו בלעדיי. טוב לי יהיה בלעדיו. הקשר בינינו כבר מזמן איבד את המטרה. כל מה שהייתי צריכה הוא להתגבר על הנחמדות שלי, ולאמר זאת בפנים. לכן ההיא צצה.

וכתבתי מכתב נוסף לאיש שלא הצלחתי למצוא איך לקרוא לו כאן – עליי לא צועקים אמרתי לו. זה מזכיר לי את אישאחד – אותו עזבתי אחרי 18 שנות מאוהבות, כי צעק עליי (טוב נו, במבט לאחור, זה היה מוצדק – האלימות המילולית שלו עשתה "קצת" אסקלציה והגיעה לכותרות).

עליי לא צועקים. אני מרימה חומה, כך אמרתי לו.

והוא ענה- אם כך, לא אותי את צריכה, אני לא טוב בשבילך.

והפנים הרבות שלך- לא אותך אני צריך.

ומאז הרבה מיילים עוברים וחולפים ביני לבינו, ושום דבר לא הגיע לעמק הפשרה.

ואני ישנה.

וכותבת.

וישנה.

וכותבת.

זה לא קל להודות בכשלון. במיוחד לאור ההכרזות והפוסטים האחרונים. אבל אני לא מוכנה לוותר לעצמי. לא בנידון. מי שאוהב אותי, צריך לדעת מי אני. הוא צריך להכיר אותי, על כל צדדיי. ולקבל ולאהוב – אם לא את כולם (זה הרי בלתי אפשרי), אז לאהוב את רובם.

מי שיאהב אותי, יצטרך לקבל אותי גם עם קיומו של האדון לשעבר - הכלבה. הוא חלק מחיי, חלק ממי שאני היום, גם אם לא יהיה נוכח בכאן ועכשיו, הוא תמיד יהיה חלק ממני. יש לנו היסטוריה משותפת שאותה אני מאוד מעריכה ולעולם לא הייתי מוותרת עליה.

***

מי כותבת את הפוסט הזה?

פיסקה אחת היא, פיסקה אחת אני.

מחייכת חיוך שטני.

***

ובימים אחרים,

שוגר מזכירה לי איך אתם נראים

ומוכיחה לי באותות ובמופתים

כשאני טוענת שאתם קירחים.

***

אני מתנצלת ריקה, לא הייתי צריכה להגיש לך את האמת בצורה כזו לפנים. אולי כדאי שתתרחקי ממני לכמה שנים. ע' חזרה, והיא כועסת על כל מה שקורה מסביב ואיתך.

***

ר' – לא זה הפוסט שרציתי שתקרא, אלא את קודמו. אני לא האדם שחשבת שאני. חשפת מישהי שכבר כמה שנים לא התגלתה. חשפת את השדה הרעה (לא רק לך יש כזה). לא, אני לא טובה לך. וגם אתה, לא האיש שיהיה טוב לי. אבל תודה על מה שהיה. 

זה היה מה שזה היה.

וזה נגמר,

כך סתם באמצע החיים

או באמצע היום.

תם ולא נשלם.

***

הפאקינג סאגה הזו לא נגמרת.

וכמו תמיד, מילים שהיו מוסדרות אצלי בראש, ממתינות לכתיבתן, נעלמו ונאלמו עם הפעלת המחשב.

מה זה היה?

כן, השיחה על טעם הלוואי, עם המלכה הקופצנית.

היא שאלה, מהיכן הגיע לי המשפט על טעם הלוואי.

ועניתי, שהוא קפץ לי לראש.

ושאלה, למה התכוונתי כשאמרתי טעם לוואי.

שאלתי בחזרה- תגדירי טעם לוואי.

אמרה- זה הטעם שנשאר בפה אחר שהטעם האמיתי והמקורי כבר נעלם.

הנחתי ראשי על פרק ידי, והבטתי בשמש הקופחת על האנשים העוברים בשדרה ומעט המכוניות שחלפו בכביש בצהרה של שבת חמה והרהרתי.

כן, עניתי, זו בדיוק ההגדרה, טעמן של אהבות לא נכונות, החלטות לא נכונות, ובכלל, כל מה שנשאר אחרי. טעמה של החמצה.

וסיפרתי לה על אישאחד. שבמשך שמונה עשר שנה אהבתי אותו בהפסקות. שכשהכרתי אותו מבחינתי הוא היה על האולימפוס, ולאט לאט, עם השנים, ככל שהלכתי ובאתי, וברחתי וחזרתי עד שהלכתי ולא שבתי, האולימפוס התנמך, או שהעמק שבו שריתי התמלא, והפך לגבעה ואחר להר נישא. שבהתחלה הערצתי אותו, עד כמה שאני יכולה להעריץ אדם, הוא היה (עדיין) חכם, ומשכיל, ומוכשר, וכתב ספרים ושירים והבין במוזיקה, אוכל ואומנות והיה מטורף. וזה משך אותי, והפחיד אותי בו זמנית.

ובהמשך כמה היה מאושר ככל שהיה איתי, והאור שנדלק בפניו בפכל פעם שגיליתי שיר שהוא כתב אליי ועליי, כי לספר לי ישירות לא יכול היה. וכמה אהבתי שבלילה, תוך כדי שינה משך אותי אליו וחיבק אותי בגופו עד שנחנקתי מחוסר אוויר ומחומו ולא נתן לי להתרחק ממנו כל זמן שהייתי לידו.

וסיפרתי לה, איך בהמשך דמותו קטנה בעיניי, יותר ויותר, ולא סיפרתי למה.

רק אמרתי שזה- ההתקטנות הזו – קרה לי עם עוד אנשים ושזה מעציב אותי, שאני מתפתחת ומתקדמת כל כך מהר, ואנשים אחרים נותרים מאחור.

והיא אמרה- אולי תנסי להאט את הקצב.

עניתי- זה לא בכוונה.

ושאלתי- איך אני יכולה להאט?

והיא נאנחה ואמרה- נו, טוב, לפחות אני יכולה לעמוד בקצב שלך.

אח"כ המשכנו בשיחה, שהייתה ספק עצובה, ספק שמחה, ושיתפתי אותה בתהיה שיש לי- כיצד להכיר גברים חדשים?

לא מצאנו פתרון.

זו בעיה.

 אנחנו שומעים סיפורים על נשים מוכות ושואלים את עצמנו, איך הן לא קמו ועזבו, איך הן המשיכו לתת לזה לקרות, איך בסימן הראשון, הן לא ראו?

איך?

אולם יש מכות ופגיעות שהן לא גופניות, הן רגשיות, נפשיות, כאלו שלא בהכרח מבחינים בהן מיד, אלא בדיעבד, ועל פי רוב לאחר שנים, והן משאירות צלקות שהן כמעט בלתי נרפאות.

עם אישאחד, עם הסימן הראשון שהבחנתי בו לאלימות מילולית אליי, קמתי ועזבתי. ידעתי על הזעם האצור בו, לאו דווקא כלפיי, אלא כלפי הסביבה, שמעתי אותו מתבטא בצורה לא נעימה, אגרסיבית, בוטה כלפי אחרים, זה מעולם לא הגיע אליי. אולם ברגע שבו הוא צעק עליי, כל מה שעוד נותר בי אליו אחרי כל כך הרבה שנים, ידעתי שזה נגמר.

לעיתים אלו מכות שאינן כל כך בולטות. 

אחרי שוודרו וילסון סמית זרק אותי, לפני כמעט שנה וחצי, ידעתי שאני פגועה, לא מהפרידה, זו באה במקום ואף בירכתי עליה. בניתוח שכלתני לאחור (כמה אנחנו טובות בזה), ידעתי שהייתי במקום שלא העריך אותי, שגרם להדרדרות בהערכה העצמית שלי, שגם מבלעדיו הייתה על כרעי אפרוחים.

ידעתי זאת בראש, בהגיון, אבל לא בהרגשה. לא הייתי מסוגלת לתת למישהו להתקרב אליי (כבר כתבתי על כך, לא?), כי למה שמישהו ירצה, אני כל כך שמנה ומגעילה.

הייתי כבויה. גמורה. מתה.

לאט, לאט, הצרכים בגוף התגברו על העלבון והפגיעה, ובצורה מהוססת עשיתי את דרכי אל בין החיים והתחושה. היו אבני דרך לציון כל צעד איטי, כל התקדמות קטנה.
לאט נתתי לגברים להתקרב אליי ורק לאחרונה, הייתי מוכנה לנגיעה. היו מעט נסיונות כאלו בשנה האחרונה, אחד מוצלח פחות, אחר גרוע יותר.

וביומולדת השנה, קיבלתי מתנה. אהבה. אהבה גדולה, אל עצמי. הכי בעולם.

במקביל, ובערך באותו הזמן, למדתי לקבל נגיעה מגברים אחרים.

מעניין שדווקא כשאיפשרתי לעצמי את החופש להנות מנגיעה שאינה אמורה להיות מאומה מעבר לאהבה ארצית, גופנית בלי תסבוכות רגשיות, בלי ציפיות למשהו שהוא מעבר, דווקא עכשיו, כשאני עושה סוף סוף את מה שאני רוצה, בלי להתבייש מעצמי ומהסביבה, אני עכשיו מעכלת רגשית את עומק הפגיעה.

בכיתי הבוקר מול המראה.

בכיתי ואז כעסתי עליו, על החרא הקטן הזה, ועל מה שהוא עשה לי. ביודעין או שלא, במזיד או שלא. כן, דבריו נפלו על קרקע פוריה, וכן אני נשארתי שם, כמעט שלוש שנים. וכשבסופו של דבר הרמתי את הראש ואמרתי שיותר אני לא מוכנה לספוג, ואני רוצה הערכה, קיבלתי את הבעיטה.
זו בעיטה כואבת, אבל היום כשאני מבינה, בראש ובגוף, בשכל בלב ובנשמה, אני שוב אומרת תודה.

תודה שזרקת אותי.

אני גם כועסת, כועסת נורא.

***

ליטפת את רגלי החשופה, הבטת אליי, ואמרת, "את כל כך מדהימה. אני נהנה ללטף אותך. את יודעת למה?"

"כשאני מלטף אחרות", אמרת בעודך מחליק יד במעלה השוק שלי, ואני נחרדתי, חשבתי שאתה עומד לעקוץ אותי, מחכה כתמיד לפגיעה, "הן לא מרגישות אותו הדבר, אין להן עור חלק כל כך, העור שלך רך ונעים למגע". ואני נשמתי לרווחה ופשוט רכנתי אליך ונתתי לך נשיקה.

"אני לא מבין", אמרת, "איך מישהו יכול לוותר עלייך".

ובסלון על הספה, ובחדר על המיטה, עשינו את כל אותם הדברים והתנוחות שלא הצלחתי לעשות עם ההוא שזרק, שתמיד גרם לי להרגיש שאני גדולה מדי, שמנה מדי, רחבה מדי, לא מספיק טובה. ואיתך, אני במידה הנכונה, אפילו מעט צרה מדי. ועיקמת אותי וכופפת אותי, וסובבת אותי, ולחשת באוזני מילים גסות, ונתת לי לצעוק מהנאה ולא הפסקת עד כלות. והמשכת לרצות עוד ועוד. והמשכת להחמיא ולפרגן גם כשהיינו אפוסי כוחות, וגרמת לי להרגיש כל כך אישה, כל כך רצויה, כל כך נחשקת, כל כך אהובה.

כפי ששלוש שנים עם ההוא שזרק לא הצליחו לעשות.

רֵיחֵךְ

רֵיחֵךְ בְּתוֹךְ
רֵיחִי

וְרוּחַ אֶל חוּץ
מִשְׁתּוֹלֶלֶת

רֵיחוֹת פְּרִיחָה
סָבִיב,

רֵיחוֹת מִתְעַרְבְּבִים,

וְזֶה רֵיחֵךְ חָזָק
מִכָּל רֵיחוֹת.

שְׁאֵרִית

נָטַלְתִּי אֶת רֵיחֵךְ

מִזּוׂ מַגֶּבֶת כָּאן

הוֹתַרְתְּ לִי,

שְׁחוׂרָה כְּצֶבֵע
חֵטְא

יָפָה בִּי בְּצִבְעָהּ.

מַגֶּבֶת

מַגֶּבֶת שֶׁתְּלוּיָה
עַל וַו

מַגֶּבֶת שֶׁתָּמִיד
אֹהַב

מַגֶּבֶת שֶׁהִשְׁאַרְתְּ
לִי

זִכָּרוׁן.

פִּקָדוׂן

בַּבּׂקֶר הֵן תֵּלְכי

עִם עֶרֶב תַּחְזְרִי

וְעַד מָחָר

אַחְזִיק בָּך פִּקָּדוׂן,

אוּלַי הַבּׂקֶר יִתְעַכֵּב.

הקדשה אישית  אליי:

יֵש שִיר פּוֹרֵחַ

יֵש שִיר זוׂרֵחַ

יֵש שִיר מְעֹמֶק

יֵש שִיר עִם סֹמֶק

וְיֵש שִיר

כֵּן יֵש שִיר

שֶׁלָךְ ושֶׁלָךְ

חיים שטנגר

מתוך ספרו- אהבה
ופעמוני רוח

את כל כך סקסית, הוא אמר לי, בשניה הראשונה שראיתי אותך נכנסת לסטודיו נדהמתי.

פעם משפט כזה היה מאוד מעליב אותי, גורם לי להרגיש זולה, כאילו אין בי משהו אחר, אני אפילו לא יפה, רק סקסית, נוטפת מין, זונה. 

את האמת יש להגיד, אני לא יודעת על מה הם מדברים- נכון, החשיבה שלי סקסיסטית, ואני במצב כמעט סטטי (במיוחד לאחרונה) של חרמנות תמידית, אבל לא רואה בעצמי כמישהי סקסית במיוחד. 

לא רק שאני לא מרגישה סקסית במיוחד, יתירה מזו -אני במשקל יתר. בשנים האחרונות, בתקופה שבה חייתי עם הלשעבר- היינו- וודרו וילסון סמית שאיתו גרתי מספר שנים, הוא גרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה, לא מספיק רזה, לא חתיכה מספיק לציפיות שלו, כי אמא שלו (זו הקמצנית שלא יודעת איך לאהוב) היא רזה וקטנה ושורצת בחדר כושר ועושה שאיבות שומן מהבטן, כי בגיל שבעים חשוב שלא תהיה טיפת שומן בגוף, ואישתו לשעבר- זו שבגדה בו, הייתה רזה וגבוהה וחתיכה, וביצ'. וככה הוא התרגל. 
(שלא כהרגלי, אני מנקזת מעט רוע, תסלחו לי).

ואני? אני שמנה!
עם תחת גדול, ובטנונה נפוחה, וחזה גדול ונפול, וירכיים רופסות, וממש ממש לא בכושר.

כשחיים כך, עם אנשים שגורמים לך שלא להרגיש טוב עם עצמך, עוד יותר אפילו, שגורמים לך להתבייש בגוף שלך, גם האדם החזק ביותר בסופו של דבר נמעך, ואני מלכתחילה הייתה קבץ'.

בסופו של דבר – אחרי שלוש שנים כאלו- הרגשתי לא רק חסרת סקסיות, אלא גם מגעילה, איך אפשר לגעת בי? מי ירצה בכלל?
תחושה זו שבהתחלה לא הייתה מודעת- יצרה לעצמה פתח יציאה ועיצבה את עצמה לכלל מילים רק בחודשים האחרונים ופתאום הבנתי.
טוב שזה קרה. זה רק אומר (בעיניי) שבסופו של דבר הנפש מחלימה מהמכה הזו שהונחתה עליה ללא הפסק.
ההכרה בבעיה, מהווה חמישים אחוז מהפתרון לה.

כשנפרדנו- וודרו ואני, לא רציתי זוגיות חדשה.

אני עדיין לא רוצה.
לא רוצה לטפל באחרים, לא רוצה שיגעו בי אחרים.
רוצה להיות עסוקה בעצמי.

ככה אמרתי.

עדיין אני לא רוצה זוגיות.

ככה אמרתי לצלם באותו ערב.

בעצם, תיקנתי את עצמי באותה נשימה, אני כן רוצה אהבה.

הוא הביט בי וחייך.

את יפהפיה, אומרת לי חברה. התמונות שלך מדהימות.

את כל כך סקסית, נוהגת לאמר חברה אחרת.

התמונות שלך גירו אותי, גבר אחר כותב לי (זו הייתה הכוונה, עניתי לו).

***

לפני כמעט עשר שנים, הבנתי שלעולם לא אהיה מוכנה להרעיב את עצמי בכדי להגיע למידות המקובלות במציאות של ימינו כאסטתיות, וכי אני אוהבת לאכול, ונהנית מהאוכל. הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי לעצמי, אם זה המצב, אז לפחות תפסיקי לגרום לעצמך להתחרט על כל נגיסה שאת מכניסה לפה שלך. תלמדי לקבל את עצמך כמות שאת, ולקבל את הגוף שלך.

יפה, נחמד ונכון לאמר את זה, אבל קשה ליישם.

אי אפשר למחוק שנים של סוציאליזציה ואוטו-סוגסטציה ושטיפות מוח תרבותיות במחי יד אחד.

ידעתי שיש לי עוד דרך ארוכה.

וידעתי שאחת הדרכים תהיה לראות את עצמי בעיניהם של אחרים. לא רק לשמוע אותם אומרים.

וידעתי שזו הדרך שלי להתאהב בעצמי.

ידעתי שלשם כך, אנ צריכה לשבת מול צייר. 

למה?

כי ככה החלטתי. 

לא ידעתי איך לעשות זאת ואל מי לפנות, אז פניתי לאישאחד, באותה תקופה היינו עדיין בקשר. 

היו לו קשרים והוא הכיר אנשים שעשויים היו להתעניין בי כמודלסטית. אבל, כמו כל דבר שביקשתי מאישאחד, זה לא קרה.

החלום והרצון הושמו בצד, אבל לא נשכחו, מדי פעם זה עלה והוצף, אבל לא הגיע מעולם לכלל יישום. לפני קצת יותר משנה, אפילו פרסמתי מודעה, אבל לא דחפתי את הנושא במיוחד, לא האמנתי שמישהו ירצה לצייר אותי בכלל. 

***

כשנכנסתי לסטודיו שלו, עם חברה טובה, בצהרי היום, כולי מזיעה ומתלוננת על החום, כשחברות נוספות שלנו מחכות לנו בפנים ומקבלות את פנינו בחיבוקים ונישוקים, הוא מזג לי יין וראיתי בעיניו את המבט שידעתי לזהות אבל למדתי להכחיש, לא להתייחס אליו, לא להאמין שהוא מופנה אליי, כלפיי. 

תדעי לך שאת הולכת להינות מהסדנא, אמרה לי חברה, את תודי לי ששיכנעתי אותך לבוא. 

אני מחייכת, היו לי דברים אחרים לעשות, וממש לא התחברתי לזה, אבל החוויה, הלימודית והחברית, היו חשובות לי לא פחות, אז נתתי להן לשכנע אותי לבוא לסדנה.

זו המודליסטית, הכירו בינינו, אותה אנו עומדות לצלם. 

ישבנו כולנו בחוץ בזמן שהוא הכין את הסט והתאורה והיא התאפרה והתפשטה, דיבורים ציחקוקים.

נכנסנו לצלם, נהנות, צוחקות, מפרגנות זו לזו ולמודלסיטית, מתייעצות עם הצלם. הוא מנחה אותנו, מדריך איך ומאיפה לצלם, איך להינות ממשחקי האור והצל.

יצאו לנו תמונות מופלאות. 

הדינמיקה שהייתה בסטודיו, בין שבעת החברות המצלמות, ביננו לבין עצמנו, ובינינו לבין המצולמת הייתה יפהפיה. 

אחרי כמעט ארבע שעות של צילום, (וכמה כוסיות של יין וקאווה) הגחנו החוצה בחיוך רחב של הנאה גמורה, הלכנו לאכול, ואחר לגלידה.
מצחקקות מהנאה, חלקן עדיין בשוק מסיפור הפטמה שסיפרתי להן כמה שעות לפני כן.

הצלם, שלא שמע את הסיפור, שאל על מה הן מצחקקות, והן שלחו אותו אליי. אני ישבתי מעט רחוק מהן, לא היה מקום לידן, ודווקא התאים לי.

הוא ניגש ושאל, ואני סיפרתי. ראיתי את העניין ניצת בעיניו. אתגר, האם היא משקרת? שווה לנסות. ואם לא, הרי זה כיף, כפי שהוא אמר באחת ההפסקות- אישה שיודעת ויכולה ככה להינות מהחיים.

אינני זוכרת את חילופי המילים המדוייקים, אבל מה שקרה באותו הרגע הוא שהוא הציע לי לבוא אליו בערב, לצילומים.

שלו.

אותי.

כמעט סירבתי, אבל אמרתי כן.

הפחד והחשדות עלו מיד קפצו ועמדו על כתפיי וחפרו בשרידי האישיות שלי. 

אבל זכרון החלום והרצון, גם הוא עלה ביחד איתם, וכששקלתי את הפחדים מול החלומות, אמרתי לעצמי, זה הזמן לנסות. 

עם פרפרים בבטן, והתרגשות כמו של בתולה שעומדת לעשות זאת בפעם הראשונה, הגעתי אליו בלילה, לא יודעת למה לצפות, ולא מוכנה אפילו לדמיין.

.

.

.

כשיצאתי משם, אחרי מספר שעות, יצאתי מרחפת עם חיוך גדול בעיניים, ובתיבת המייל שלי צרור תמונות שלי, של הגוף שלי, של הגוף השמן, הנפול, המזדקן  והעייף שלי, של הפנים העייפות והמבוגרות שלי. תמונות של אישה סקסית ויפה, שאוהבת את עצמה, שמרגישה חופשי לרקוד עירומה מול מצלמה, תמונות של מישהי שמחייכת מהנאה. תמונות יפהפיות שאהבתי אותן, ואת דמותי שנשקפה מולן.

 עדיין לא מאמינה שהוא רצה, ואהב את מה שהוא עשה, אבל שמחה שזה היה. 

וההמשך?

יבוא. 

{שוב החיים מוכיחים לי, שאין צורך לדחוק בהם, מה שצריך לבוא יבוא בעיתוי שלו}

(נכתב כבר בשבוע שעבר, הועלה מהטיוטות)

10/02/2008

ולפעמים אני חושבת שהוא ממציא אירועים ללכת אליהם, רק בכדי לגרום לי להתראות איתו, לבוא איתו, להיות איתו, בכדי שהוא יצליח לראות אותי, להנות מנוכחתי, משיחתי.

הוא פתאום רוצה והולך לכל מיני דברים, שהוא חושב שאני לא ארצה להפסיד.

כי הוא כבר מזמן הלך לאיבוד בדרך שאיבדה אותו ממני.

אז לאחר סופשבוע שלם שבו לא התייחסתי אליו, הוא שלח מסרון מבולבל, שאני זוכרת ממנו את המילים- אירוע פרמיום, שף, סכינים, געש.

הוא יודע שאני לא אוהבת לענות לטלפונים פרטיים באמצע יום עבודה.

ראיתי את המסרון, ואמרתי לעצמי- אוףףףף מה הוא רוצה ממני?

לא בא לי לראות אותו היום, תיכננתי להשאר בבית, להכין לעצמי ערב רגוע, לכבות מכשירי טלפון, ולנוח.

הראיתי לחברה שלי את המסרון, ואמרה לי את נורמאלית? את חייבת להגיע.

אחר עוד חבר לעבודה אמר- את לא תצטערי, גם אם לא בא לך על החֵבְרה.

אז הלכתי... אני אדם חלש....

על הסכין, על הסכין...

השף המציא ארוחה, שתתאר את רשמיו מישראל.

במנה הראשונה- בגדלים של דוגמה, אבל בטעם נפלא, רשמי היער והחורש - מרק דלעת tiny little , פטריה ברוטב ונגרד ירוק (?), וסלט ארטישוק וקולרבי, מוגשים על כן ציור, בינות איצטרובלים, מחטי אורן ושאר ענפים.

המנה השניה- בקערה לא קטנה, דוגמית של מנת אורז בר שחור ואורז רגיל עם כדורונים קטנטנים של ירקות שורש- כמו בטטה, גזר, תפ"א ועוד ירק- שאני לא זוכרת מהו- הלבן הזה מה שמו, על כל זה קציפת וניל ולמון גראס, הכף הייתה מין סוג של פחמימה טעימה.

המנה השלישית –

בין לבין אני שוכחת לציין, היין נמזג ללא הפוגה, והשיחה קלחה בשולחן, כלומר איש1 נאם, ונאם ונאם, עד שהשתקתי אותו כי אנשים סביבנו רצו לצפות ברקדנים, להקשיב לזמרים ו/או ללהקה, ומתישהו היו גם נאומים ומצגות של בכירי הבנק- הרי המוזמנים היו צריכים לשלם בזמן שיעמום על הארוחה, לא כולל עמלה.

אז במנה השלישית, היה דג מוסר, ועוד משהו, ששכחתי כבר, ולידו רוטב פלפלים, ועוד שרבט, לנקות את הטעם.

והמנה העיקרית, הו, המנה העיקרית, הייתה בשר מושרה בתה יסמין, עטופה בעלי פילו דקות, ולצידה קוביית עדשים כתומים.

זו הייתה מנה כל כך טעימה, שמיד ללא כל חשבון של מה יחשבו עליי (פרה, בהמה, זה נוגד את כללי הארוחה) ביקשתי עוד מנה. זו הייתה למיטב זכרוני המנה הכי טעימה שאכלתי בימי חלדי (טוב נו, גם הקוקי סן ז'אק של אורי בורי), אוי איזו מנה, גנחתי מהנאה, על השולחן, בלי בושה, מול השופטת הנחמדה, ומול מנכ"ל הבנק, והסמנכ"ל, שבבלוג אחר, בזמן אחר, כתבתי גם עליו......

הייתה גם מנה אחרונה, שלמען האמת לא הייתה שוס, אבל בכ"ז הייתה טעימה, שהיא הייתה נחמדה, והראתה את מערכת השמש.

השף היה ההוא סבסטיאן, או סטפן, או איך שלא קוראים לו, מהקרב ההוא של הסכינים.

והאירוע היה יפהפה, מוקפד ועשוי כהלכה.

משהו בסגנון של פאריז הנהנתית של שנות העשרים, עם זמרת ששרה בקול של פיאף, ורקדנים, ולהקה ...

איזה מזל שלבנקים יש כסף להזמין את הלקוחות שלהם (האלואים שהם רוצים ללקק להם...ולא מבחינה מינית) לארוחות פלצניות וגם לתת להם מתנות קטנות.

***

מסתבר שנועדתי להיות שם, כי כך נסגרה לי מעגל, פינה, חשבון, והכל מבלי שנקפתי אצבע, אלא באמצעות הזמן שהפליא לעשות שמות בפנים אחרות.

הנקמה טעימה כשהיא מוגשת קרה.

***

אתם חושבים שהפוסט הזה מתאים לנושא החם????.

הוא מתנגד לאנורקסיה בעליל, לא?

וחוץ מזה אני לא חושבת שצריך ממש לסגור אותם, זה שעוצמים עיניים מפני הסכנה לא בהכרח הופך אותה ללא קיימת, isn't it?

"תבואי כל שלושה שבועות, מקסימום חודש" הוא אמר;

"למה חיכית כל כך הרבה זמן?", הוא שאל בנזיפה אוהבת.

"אני לא מבין למה את צריכה לסחוב את כל דאגות העולם על הכתפיים שלך", כשגנחתי כשלחץ על המרדיאניים שמתחת לשכמות.

"הריאות שלך מלאות בפיח, והגב החתון דפוק, גם השלפוחית לא משהו, ואני משחרר לך את החסימות בלחיצה על הבוהן ברגל", הוא אמר.

"גם חסימות נפשיות?" שאלתי, חצי מגחכת, חצי מייחלת לתשובה חיובית.

כשהניח את כפות ידיו מעל לפניי, חשתי בזרמים חשמליים.

וכשלחץ על בהונות כפות רגליי, ומשך את אצבעותיי, חשתי עיקצוצים בכל הגוף;

"אם ישאל, אני אענה בחיוב", סיפרתי לו.

אחר כך חשבתי לעצמי-

הוא לעולם לא ישאל, ואני לעולם לא אסכים.

זה לעולם לא יקרה.

וטוב שכך.

אני לא באמת רוצה.

אותו, איתו,

או

בכלל.

שבת עמוסה (מאוד) שבאה לאחר שבוע עמוס, שבא לאחר שבת עמוסה שבאה לאחר שבוע עמוס שבא לאחר...

היום אני בהפסקה קלילה.

מחר,

Here I come…

***

אם אנחנו כבר שמונה עשר שנים באון ואוף במערכת היחסים בינינו, זה נחשב כמערכת יחסים אחת ארוכה, או שאני צריכה לספור בכל פעם מחדש?

כי באמת שאיבדתי את הספירה אי שם בין ברצלונה לזלצבורג, בין זכרון יעקב לבת-שלמה.

***

איך זה שרוב האקסים שלי (למעט אלו של השנתיים האחרונות) הם בני מזל בתולה, ורוב החברות שלי (למעט אלו של השנים האחרונות) הן ילידות דצמבר -ינואר ובנות מזל גדי????

יש לי גם חברות בנות מזל בתולה, ואקסים (טוב, נו אחד כזה- אבל זה היה מזמן נורא והוא היה הכי הכי) בני מזל גדי.

***

לא יודעת מה יהיה במעלה הזמן.

יודעת רק מה עבר במורדו.

וגם זאת

ידיעה חלקית בלבד.

***

שלושים ושש שעות לאחר שיצאתי מאותו מעסה-רפלקסולוג-הילר- מטפלשיאצו (נפלא!) שאיש1 לקח אותי ואותו אליו (אבל אני נהגתי, רק אני נוהגת מחוץ לעיר), לאחר שביליתי שעה וארבעים דקות אצלו, אני שוב זקוקה לטיפול.

***

מה יקרה אם פעם אחת ארשה לעצמי להיכשל?

***

מה זה אומר שגבר לא זוכר את יום ההולדת של הבת שלו, אבל משתדל לזכור (וטועה, אבל מי סופר לו את זה), את תאריך היומולדת שלי?

***

לפעמים זה מפריע לי שאני לא כמו כולם.

בדרך כלל זה לא.

***

שוב פעם אני הולכת לישון מאוחר?

"תקשיבי טוב טוב למילים", הוא ביקש.

מתחילת ההופעה הוא המתין לשיר הזה, וכשהם עלו להדרנים בפעם הראשונה הוא התפלא איך ולמה לא נוגן השיר.

כשרמי עלה בפעם השניה להדרן והפעם עם השיר הזה, הוא שמח, חיבק אותי, ואמר- "תקשיבי טוב טוב למילים".

במשך כל ההופעה הוא ישב, מקטרתו בפיו, הביט בי , וכתב שירים על אינספור פתקים.

למרות כל אורך דרכנו במשך השנים, אני חושבת זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותי כך משתוללת בהופעה חיה.

חלום כחול

רמי פורטיס וברי סחרוף

לחן: ברי סחרוף ורמי פורטיס

מילים: רמי פורטיס

רואה אותך שוכבת

בין הסדינים הלבנים

ומטפס בדרך אליך, אליך

אוהב אותך צועקת

ואת ידיך מלטפות

הסיפוק שאת שואבת

ממני אליך

אני שותק ואת צוחקת

כן יש טיפות של שגעון בינינו

חלום כחול

ואת נוטפת את כמו האש,

כמו להבה, שורפת

אני אוהב אותך תמיד מחדש

כמו בירח דבש

כשאת אוחזת אותי

חזק כמו נחש

מאבד שליטה רועד ונרגש

התחושה שאת נותנת

וגופך שמבקש

אז קחי אותי למעלה אליך, אליך

האש שבך בוערת

חלום שמרגש

הסיפוק שאת שואבת

ממני אליך.

אני שותק ואת צוחקת

כן יש טיפות של שגעון בינינו

 חלום כחול

ואת נוטפת את כמו האש, כמו להבה,

שורפת.

ונביא אותה קצת בפרהיסטוריה

ואפילו- איך אפשר בלי....

תמונות מההופעה-

אתם חושבים שאם איש1 התקשר אחרי כל כך הרבה זמן (תודו שהתגעגעתם!!!!!)

תתחילו לשמוע על כל מיני טיולים ליליים שלנו לסופרים בחיפוש אחר הכלי לחלב שעושה את הצורה של הלב בקפוצ'ינו?
או פטה כבד ברוטב תאנים?
או מלבי עם בוטנים ובלי שקדים?
או על כך שהוא מתקשר באמצע הלילה להזמין אותי לכל מיני הופעות בחולצארץ?
או על תולדות הספר החדש שלו?
וההצלחות המתוקשרות שלו בבתי משפט?
והביזיונות עם השכנים?

ואולי עכשיו אני לא אצטרך למצוא מממן לספר השירים שאני רוצה להוציא?
ואולי גם לא אצטרך למצוא עבודה?
ויהיו לי חיים רגילים כמו שאני חולמת?



וכמו שפמה תאמר (אני כבר יודעת) פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.........................
בחלומות הלילה בצאת הכוכבים......