צמח בר

הוא: שנה טובה ומתוקה! המון בריאות, אושר, אהבה והצלחה בכל אשר תחפצי!

אני: התעוררת?

הוא: לא הערת אותי... אז עכשיו התעוררתי :-)

אני: הכי טוב זו יקיצה טבעית...

הוא: הכי טוב יקיצה ממציצה..

אני: ויקיצה תוך כדי?

הוא: על זה אני מדבר..

אני: great minds think alike

הוא: yepp...

אני: so?

הוא: till when you'll be by awake tonight?

אני: רק התעוררתי

הוא: אני אהיה אתיך בקשר במהלך הערב..

אני: תודה. להתחיל להתרגש?

הוא: איך את במסג'ים?

אני: אתה צריך כבר לדעת..

הוא: הצוואר שלי תפוס כבר יומיים

אני: אה.

הוא: זה היה עמוק. אה.

אני: אפשר להביע הרבה בשתי האותיות הללו.

הוא: ומה הן הביעו עתה?

אני: אני משאירה את זה פתוח לפרשנות.

הוא: אה ורסיטלי...

אני: כזאת אנוכי.

אחרי שעה בערך-

הוא: את עובדת מחר?

אני: למה?

הוא: מנסה לברר אם יש לך דד ליין לשינה.

אני: תן לי לדאוג לשעות השינה שלי.

ובכן, מה תגידו?

כן, כן, אני יודעת ההיגיון אמר לי- לא לתת לו לבוא, לשחק איתו, להגיד לו ברגע שהיה מתקשר– אופס, אני בדלת.

כן, אני יודעת- היה ברור לו שאני פנויה הערב, ושאני תמיד אתפנה עבורו.

כן, אני יודעת הוא רואה אותי זמינה תמיד, פשוטה, וזולה להשגה.

כן אני יודעת את כל זה.

אבל- צמח בר – היא זו היודעת.

אבל הרבנית – הרימה ראש- זה הזיון בין הכי טובים שהיו לך בשנה האחרונה, ואולי אי פעם. ואמנם יש לך חבר מזמזם כזה, שמרגיע אותך, אבל זה פתרון קצר מועד, יותר אפילו מזיון חד-פעמי איתו והרבה פחות מספק. ויש לו גוף, מממ... חלק כזה, חתולי, גמיש, כזה שכיף להתלטף איתו, והוא מביא אותך למקומות שרק לו נתת להוביל אותך.

נו שיהיה, התקשר, ואמרתי לו שיבוא. מגיעה לי איזו מתנה לראש השנה לא?

שוין, אולי יתווסף עוד פוסט ברבנית.

"את תעני לי לטלפון כשאתקשר?" שאל ההוא עם התוכעס, לאחר שסיפרתי לו על העבודה החדשה, התפקיד החדש.

"הוא באמת הרבה יותר מתאים לך", הוסיף ואמר.

במשך שלושה שבועות ביקשתי ממנו שיצור איתי קשר כי רציתי לספר לו. בסופו של דבר תפסתי באוזן ומשכתי אותו לאחת הפינות.

פתאום הוא מבקש שאענה לו לטלפון כשיתקשר.

צחקתי ואמרתי, "ממילא אתה לא מתקשר" והוא, נבוך, איבד מילים – דבר נדיר אצלו- לא ידע מה לענות.

חייכנו, חיוך בינינו לבין עצמנו, החיוך שלנו. יש משהו שם באוויר, לא ברור לי לגמרי מהו.

יש שם איזה קשר, חיבור שנראה לעין כולם, משהו לא סגור. אפילו בענייני עבודה, גם כשאנחנו רבים, גם כשאנחנו מסכימים, התקשורת היא אחרת.

"מה יהיה?

עשן מכסה את השיר"

(כן אני יודעת שכתבתי את שורות השיר הזה גם ביחס למישהו אחר. לא סתם הוספתי אותן גם כאן).

ובחלום,

ענית לי- כשאוכל ללבוש שוב חולצות של כבוד, ואני הבנתי על מה אתה מדבר, והלכנו ברכבת שהתנודדה כמו מעבורת, על ריצפת עץ כמעט שחורה מרטיבות, בניסיון שלך להרחיק אותי מהאיש הגבוה, הרזה, בעל שיער הכסף. והסברת לי למה החלטת שהבחור ההוא מכולם הוא הפושע, וחיפשנו אחריו, ועלינו דיותא, וקיבלנו חבילות, ואתה לקחת את הגדולה, ולי נתת לקחת את הקטנה, למרות שזו הייתה החשובה  לך יותר. ועמדנו במזנון ואתה רצית טונה אבל היה רק סלמון, שעמד כבר כמה זמן ונראה ממש, ממש רע, ואני לקחתי בכל זאת, על הצלחת, אבל אני לא זוכרת שאכלתי...

***בעיקרון הפוסט הזה שייך לשתי קטגוריות - החלומות שלי, וההוא עם התוכעס...

לא ידעתי לאיזו להוסיף אותו.

למה אי אפשר להוסיף לשתי קטגוריות?

"אתה כועס על משהו?",

"אתה כועס עלי??" צעקתי קבל עם ומחלקה, היום בערב לאחר שנוהגו החמור והקפוא אליי, שלא כהרגלו, עלה לי על הסעיף.

ובתגובה, התרככו פניו, עלה החיוך שאני מכירה, סובב את גב הכיסא, כך שגבו ישאר חשוף אליי, כאומר, "מסאג'...", רצה שאגע בו.

ונגעתי בו, באותה חירות שהרשיתי לעצמי לגעת בו, מאז ומתמיד. וחשתי את הצמרמורות שמגע ידיי בגבו מעביר בו.

וידעתי את שלא אמר במילים.

זה לא יקרה מחר.

זה לא יקרה בשבוע הבא.

אבל זה יקרה.

מתישהו.

ואגיד לו- את אותה הדרך שאתה עושה, גם אני עושה.

הוא, שלא כמוני, צריך שאגיד לו את המילים הללו, כי הוא, בניגוד אליי, לא רואה מעבר למסך העשן והעננים שהוא מפזר סביבו.

ועמדתי מולו מרחוק, והסתכלתי עליו בינות לאנשים, והוא החזיר מבט.

עמדתי, הוא ישב, עינינו נעוצות זו בזה, משך זמן מה.

קולות האנשים העוסקים במלאכתם, המדפסות הרעשניות משלשלות מסמכים מכל הכיוונים, והרדיו המשדר נעימותיו הפופולריות נשמעו מהוסים (מלשון שקט) באזניי. 

והוא הניד קלות בראשו, מעפעף בעיניו, כמו אומר...

מה הוא אמר?

אין לי מושג, אך פקעת הכאב הקלה שאני תמיד חשה כשאני רואה אותו בלי יכולת לגעת בו, לא במילים ולא בגוף, התפוגגה לה בעשן ארומטי.

ואני חייכתי קלות, והמשכתי ללכת.

מה יהיה?

לא יודעת.

כתבתי לו, שאני רוצה לא להיות לבד.

רוצה אותו, לא רק באופן חד-פעמי, אלא גם באופן מתמשך.

הוא לא ענה.

לא לטוב, ולא לרע.

אבל אני אמרתי, ולמרות הפחדים והחששות חשתי הקלה עצומה.

מה יהיה?

מה שיהיה הוא שיהיה.

קה סרה סרה.

what ever will be, will be...

השבוע כשהוא היה אצלי לראשונה לאחר 11 חודשים, הוא אמר משהו, שגרם לי לחשוב עליו הרבה אחרי, ולגלגל אותו במחשבתי.

הלא אני לא מבינה במיידי את כל ההשלכות וההשתמעויות הנגזרות ממשפט כל כך קטן.

והוא אמר- את הלא בחרת להיות לבד.

באותו הרגע רק הסכמתי.

אחר כך הבנתי, שאולי הוא חושב שאני באמת רוצה להיות לבד.

ושאולי הוא מפחד להקשר כי הוא חושב אני לא מוכנה לקשר או משהו כזה.

ואחרי יומיים כשראיתי אותו בעבודה, והוא לא אמרת כלום, או רמז, ולו במבט, הנד עפעף או משהו, שהיה שם משהו באותו ערב, אני כמעט התחלתי לבכות.

ושאלתי את עצמי, מדוע אני מצפה לאיזשהו סימן?

והבנתי שאני מצפה כי אני רוצה.

הבנתי, הבנתי, הבנתי, הבנתי.

והבנתי, שאני חייבת להגיד לו, להבהיר את עצמי.

לפחות להגיד לו שאני לא ממש רוצה להיות לבד, אלא רק לא רוצה יותר להתפשר.

אלא רוצה את המישהו המסויים ההוא.

אז שלחתי לו מייל.

זה היה במייל- כי קשה לי לתפוס אותו בארבע עיניים, וקשה לי לדבר בארבע עיניים. אני יותר טובה (הרבה יותר) בלכתוב.

והסברתי לו למה אני מעדיפה להיות לבד.

ואמרתי לו, שזה לא שאני רוצה להיות לבד, אלא שאני כבר לא רוצה להתפשר יותר. ולא אמרתי לו שזה הוא שאני מעדיפה. ושאיתו אני רוצה להיות.

הוא לא הגיב אחרי כן.

הוא הלך הביתה (אחרי ששלחתי לו את המייל).

ולי עלו דמעות בעיניים.

ואני יודעת, שיכול להיות שהוא לא הגיב, כי הוא בדרך כלל לא מגיב מייד.

לפעמים הוא לא מגיב בכלל.

ואולי הוא לא הגיב כי שוב לא הובנתי לא נכון והוא חושב, שזה הוא שאני לא רוצה להיות אתו.  

לא יודעת.

אני רק יודעת שאני רוצה אותו.

אני גם יודעת שאני לא מצטערת שאמרתי.

בפעם הבאה שאדבר/אכתוב אולי אצליח להגיד לו שזה הוא שאני רוצה כל כך.

ואלי הפעם הבאה תהיה בעוד כך וכך חודשים.

ששנינו בכלל נשכח מזה.  

האם באמת אשכח מזה?

הא.

הזימונים שלי מפחידים אותי אמרתי לפמה השבוע.

היכולות שלי חזקות יותר מכפי ששיערתי.

...ביקשתי גבר.

מזמן אני רוצה אהבה. מזמן אני רוצה לעשות אהבה.

אז ביקשתי שיהיה לי גבר, כמו שאני רוצה.

אחד הסעיפים במפרט היה- שהוא יהיה מכשף.

כן, שהגבר שלי יהיה מכשף.

אם אני מכשפה בהתהוות כמו שפמה אומרת, אז מגיע לי גבר שיהיה כמוני, מכשף אף הוא, או לפחות שיהיה גם הוא בהתהוות.

לא שיערתי, שההוא עם התוכעס היפה, יהיה כפי הנראה המכשף שזימנתי.

טוב, הוא עדיין לא מודע לעןבדה שהוא מכשף.

הוא עוד נלחם בין השכלתנות היתירה שלו, והיכולות המנטליות החזקות שלו.

הכל אצלו מדוד, ואמפירי. אבל הוא מרגיש דברים, יש לו יכולות, יש לו יכולות.

זה קרה.

כשאמרתי לעצמי לפני כמה חודשים, שהוא צריך לעשות את הדרך שאני כבר עשיתי, לא שיערתי עד כמה אני צודקת.

מכשף זימנתי לי.

לא ידעתי שהוא כבר זומן אצלי, בעבר.

חבל שנולדתי עשר שנים לפניו.

אה, כן, כמובן שעשינו...אהבה.

בשבילי זאת הייתה אהבה, וזה הרגיש כמו אהבה גם ממנו.

הפעם לא היו הפיקפוקים שבאו אחרי.

גם אני עשיתי כברת דרך.

ויכולתי להגיד לו שאני רואה מבעד למסך העננים שהוא מפזר.

והוא הבין על מה אני מדברת.

הוא גם ישב שעה וחצי ופתח לעצמו בקלפים, הוא גם ידע כמה קלפים לפתוח ובאיזה מבנה לסדר, ומהי משמעות הסדר שהוא סידר לעצמו.

ואני כל אותו הזמן, לא נגעתי בקלפים שהוא פתח לעצמו, לא רציתי להפר את הסדר. את הפתיחה.

מכשף.

גבר.

איש.

אדם.

הוא.

אני רוצה לקבל ממך יותר ממה שאתה חושב שאני רוצה לקבל.

אני רוצה לקבל ממך יותר.

אני רוצה לקבל ממך.

אני רוצה לקבל.

אני רוצה.

אני.

הוא מגיע לעבודה, למשמרת ערב.

הוא חושב עליה. ריחה אופף את אפו.

הוא מתיישב במקומו, פניה עולים בזכרונו, הוא מחייך קלות, ומדליק את המחשב, מתחיל לעבוד.

מצפה שבאחד הרגעים יראה אותה עוברת, בדרכה לפה או לשם, או אפילו אליו.

היא יורדת מהאוטובוס, סיימה יום עבודה, הוא עדיין לא הגיע כשיצאה, אבל היא רגועה.

לא חשבה עליו כל היום, ולפתע, ריחו באפה, מגע עורו אופף את גופה, טעם נשיקתו בפיה, והיא מחייכת קלות, זוכרת את שיחותיהם הקטנות-קלילות בימים האחרונים.

מתרפקת על ההבטחה הלא מחוייבת שיבוא באחד הימים הקרובים.

משהו במילים שלא אמר, במבטים, בנימת הטון כששוחחו על ענייני העבודה.

המילים שכן אמרה, החופש שלקחה וטרחה לעדכן אותו, והוא חזר ושאל.

הנוכחות שלו.

הנוכחות שלה. 

אתמול בערב, אני חוזרת מעבודה, באוטובוס מהנקודה שבה חברה שלי הורידה אותי.

הטלפון התאי (סלולרי) מצלצל.

על הצג מופיע מספר עם כמה וכמה אפסים.

שיחה מחו"ל.

חשבתי שזה אתה, כי מזמן לא התקשרת.

עניתי בקול מתרונן: "הלללו".

"נכון". אומר הקול מעברו השני של הקו. איש1.

קולי כבה- "כן".

"סיימתי לכתוב את הספר. את באה לסרט?"

"אתה בחו"ל".

"כן, אני נוחת היום בחצות. את באה אליי?"

"לא. אני עובדת מחר בבוקר".

"את באה מחר לסרט?"

"לא. דבר איתי מחר".

"ביי".

יותר מאוחר בערב, נשפכתי לישון כבר בעשר, עשר ומשהו, בלילה הקודם ישנתי משהו כמו שלוש שעות.

טלפון קצת לפני חצות שלא הצלחתי לענות, מס' טלפון שאני לא מכירה, ולא שמור אצלי בזיכרון. 

ולא השאירו הודעה במזכירה.

שיתפוצצו, אני לא חוזרת לשיחות כאלו.

קצת אחרי חצות, שוב הטלפון מצלצל, אותו מס' לא מוכר.

אני עונה, זה ההוא עם התוכעס היפה... בדיוק חשבתי עליו לפני השינה, משום מה ידעתי שיתקשר הלילה.

"את ישנה?, סליחה, אמרת שאת הולכת לישון הרבה יותר מאוחר"

"זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל", עניתי מתוך שינה.

"טוב, אדבר אתך ביום אחר".

ניתקתי והתכרבלתי בחיוך מאושר לתוך השמיכה - היה קררררר.

שניה לא עברה, והטלפון שוב מצלצל, מספר חסום הפעם.

"כן", כבר ניחשתי מיהו זה.

"נחתתי, בואי".

"אני ישנה"

"מה השוקולד שאת הכי אוהבת?"

"שוקולד תפוז" (כאילו שהוא לא יודע, אמרתי לו לפחות חמש פעמים)

"הבאתי לך, בואי תטעמי" (הבאת ל??י!! כן בטח, הבאת ערימות של שוקולדים ושאר ממתקים בשבילך, בין היתר יש גם שוקולד תפוז, מי לא מכיר אותך, מי?)

"לא רוצה" (הוא צריך שאפרק לו, שוב את המזוודות?)

"בואי, שחור, מעודן כזה".

"לא".

"אז את רוצה ללכת לסרט?"

כאן, כבר התחלתי לנבוח- "מה הטעם?"

והוא בשלו- "סתם ללכת לסרט, בלי שום דבר אחר".

"מה בשם שמים גרם לך להתקשר אליי ולהעיר אותי?"

והוא- "התחלת להיות דתיה, עוד מעט תחבשי כיפה".

"טוב, טוב, דבר איתי מחר" כבר לא היה לי כח לדבר איתו. 

וניתקתי.

אחרי כן, כבר לא יכולתי לישון, הצתתי סיגריה, וישבתי לשחק סוליטר מול המחשב.