צמח בר

רֵיחֵךְ

רֵיחֵךְ בְּתוֹךְ
רֵיחִי

וְרוּחַ אֶל חוּץ
מִשְׁתּוֹלֶלֶת

רֵיחוֹת פְּרִיחָה
סָבִיב,

רֵיחוֹת מִתְעַרְבְּבִים,

וְזֶה רֵיחֵךְ חָזָק
מִכָּל רֵיחוֹת.

שְׁאֵרִית

נָטַלְתִּי אֶת רֵיחֵךְ

מִזּוׂ מַגֶּבֶת כָּאן

הוֹתַרְתְּ לִי,

שְׁחוׂרָה כְּצֶבֵע
חֵטְא

יָפָה בִּי בְּצִבְעָהּ.

מַגֶּבֶת

מַגֶּבֶת שֶׁתְּלוּיָה
עַל וַו

מַגֶּבֶת שֶׁתָּמִיד
אֹהַב

מַגֶּבֶת שֶׁהִשְׁאַרְתְּ
לִי

זִכָּרוׁן.

פִּקָדוׂן

בַּבּׂקֶר הֵן תֵּלְכי

עִם עֶרֶב תַּחְזְרִי

וְעַד מָחָר

אַחְזִיק בָּך פִּקָּדוׂן,

אוּלַי הַבּׂקֶר יִתְעַכֵּב.

הקדשה אישית  אליי:

יֵש שִיר פּוֹרֵחַ

יֵש שִיר זוׂרֵחַ

יֵש שִיר מְעֹמֶק

יֵש שִיר עִם סֹמֶק

וְיֵש שִיר

כֵּן יֵש שִיר

שֶׁלָךְ ושֶׁלָךְ

חיים שטנגר

מתוך ספרו- אהבה
ופעמוני רוח

הקופאית בסופר שאלה אם האוזניה שלי היא של הפלאפון ולמה אני הולכת איתה
כל הזמן.

בבניין שאני גרה בו, האישה שגרה בקומה מתחתיי נפטרה לפני כעשרה ימים מסרטן ריאות.

משום מה זה לא זרק אותי אחורה לתקופה שאבא שלי נלחם בהשתלת הריאות.

לשכן שגר לידי יש סרטן בבלוטות הלימפה.

אשתו כבר לא מלווה אותו לבית החולים, כבר אין לה
כח עם הברכיים והגב.

הגב שלי להבדיל כבר הרבה פחות כואב. בהחלה הרופא חשב שזו פריצת דיסק.

בסיטי גילו שלוש פריצות + הצרה של חלל עמוד השדרה.

אחר כך ב- MRI גילו שיש לי לפחות חמש פריצות.

במשך כחצי שנה הייתי מרותקת בעיקר למיטה ולבית, בין אם זה בגלל הכאבים ובין אם היו אלו הכדורים למניעת
הכאבים. חוסר התנועה, החורף והקורטיזונים עשו את שלהם בכדי להפוך אותי לסופגנייה.

אבל אחרי הדיקור השלישי – כבר הצלחתי לקום מהמיטה בלי לסבול יותר מדי, והתחלתי לצאת
להליכות מדי בוקר (כמעט). היום אני כמעט כמו שהייתי לפני שנה ועם הרבה פחות כאבים.

מאחר שהתבקשתי להתפטר כבר בינואר, אני מובטלת עכשיו ללא אפשרות לחתום
בלשכה משום שמנהלת משאבי האנוש במקום העבודה הנחמד שלי לא חתמו על הטפסים הנכונים
בזמן. (שמעתי שהיא פוטרה השבוע בעודה בהיריון, אני מקווה שזה גם קשור אליי....אחחחחח נופת צופים שכמוני, פשוט זהב טהור). 

אני מחפשת עבודה עכשיו וזו סאגה אחרת מבעיות הבריאות שלי.

אני מתלבטת בין אם לחזור לעבוד במסגרת מסודרת קבועה מראש, משרדית ולחוצה.
יש בזה את הביטחון הכלכלי, את המסגרת שסניף הבנק שלי מבקש לאחר כל כך הרבה
חודשי חוסר פעילות כלכלית חיובית. יש בזה משהו מפתה במחשבה ראשונה.

לעומת זאת, כבר הבטחתי לעצמי שאני לא חוזרת לצורת עבודה כזו, רק
המחשבה על כך מצמררת אותי ובכל פעם אני עושה את אותה הטעות- מבטיחה לעצמי שהפעם זה
יהיה שונה, וזה לא. הסוף אפפעם לא שונה. ונכון שבמשך כמעט שלושים שנות עבודה מעולם לא חשבתי
על להיות עצמאית, בשנתיים האחרונות המחשבה הזו מדגדגת. ולא, אני לא צריכה עסק שבו
אנהל אחרים, מספיק את עצמי לנהל, והיום אני משוכנעת שאני כבר יודעת ויכולה לנהל את
עצמי.

אז בימים אלו, יש לי את האפשרות לעסוק בשני דברים שונים להחריד ממה
שעסקתי עד כה, ושונים זה מזה לא פחות, ואפשרויות השכר, לפחות בעתיד הקרוב מאוד
נמוכות, אבל המחשבה על שני מקורות התעסוקה האלו הופכת אותי למחוייכת, עם ניצוץ
בעיניים.

אבל המשכורת הקבועה, ואני צריכה לעשות טיפול לאוטו, ובחודש הבא אני
צריכה להעביר אותו טסט, ואני חייבת כסף לאמא שלי, ולבנזוג. הפחדים האלו עוצמים לי
את העיניים ויש לי כאבי ראש עצומים.

אם הייתי מתייעצת עם אבא שלי- לפני שהוא עלה לשמיים הוא היה אומר לי
ללכת על העבודה הבטוחה, אבל נדמה לי שעכשיו אני שומעת אותו אומר לי- תעזי! תחיי
לפני שתמותי.

אבל אני מפחדת לחיות.

תמיד כשאנחנו מדברים הוא אומר לי דברים שאני רוצה לרשום במחברת.

גם כשאנחנו נפגשים קורים לנו דברים שאני רוצה לזכור.

אז אני כותבת אותם.

פעם הוא אמר לי- ואני רצתי לכתוב בפנקס-

"הייתי מתעכב עלייך לא רק ללילה אחד;

הייתי נעצר ומחנה".

הוא בטח לא יזכור שהוא אמר את זה כשיקרא.

גמני לא זכרתי שפעם הוא אמר את זה- פשוט נתלש לי הדף מהפנקס.

כשאכלנו השבוע במסעדה הקטנה, הסתכלה אליי הילדה הקטנה,

ובקול רם וצלול אמרה לי- "את יפה!"

ואני לא הייתי בטוחה בכלל במה שהיא אמרה ושאלתי – "מה?" במבוכה,

ואביה שנשא את הילדה על כתפו- הסתכל אליי ואמר- "כן את יפה",

והאישה מהשולחן ליד- זו שמקודם שאלתי אותה לעיר מגוריה,

אמרה לבן זוגה-

" 'סתכל כמה היא יפה",

והוא הסתכל עליי, ואמר לבן זוגי לארוחה- "יש'ך טעם טוב"

האיש שישב מולי הושיט ידיו אליי מעבר לשולחן, הביט בי ואמר "כן, יש לי טעם טוב".

אח"כ בחנות התבלינים, המוכר אמר- "זה חנות של עיראקים, כאן מותר לטעום מהכל".

הוא בטח יזכור את זה.

יש ימים, בעצם בזמן האחרון זה הפך לתקופה, שבהם אני חשה שפתיל חיי מתקצר והולך.

תקופה מחלה ארוכה כמעט ללא הפסקה, קשיי נשימה, אי יכולת לצאת מהמיטה, קשיי ריכוז, תשישות איומה,

אפילו לכתוב או לקרוא אני כבר כמעט ולא יכולה.

זה מתיש.

לקפל כביסה מול הטלוויזיה, גומר אותי.

יוצאת לרופא וחוזרת כמעט על ארבע,

לכאורה אני נשמעת למי שמשוחח איתי טוב, אפילו מעולה, עד שהשיעול אוחז בי, אוחז ולא מרפה, לופת את גרוני באחיזה איתנה, שורף ריאותיי, ואני חשה כאילו עיניי יוצאות מחוריהן, מגרדת בציפורניים פירורי אוויר לנשימה.

גם לאבא שלי זה התחיל בצורה דומה.

7 שנים אחרי כן, הוא נשלח לקבורה.

אותם קשיי נשימה, כאבי שרירים, חולשה איומה, קשיי ריכוז, כאבי הראש, העיניים.

לאמר שאני מפחדת לעבור את הבדיקות, זו תהיה לשון המעטה.

לפני שנה ומחצה הבדיקה יצאה תקינה.

יש שעות שבהן אני חשה שפתיל חיי מתקצר והולך.

שיערך הארוך נערה,

חייך אקצר.

****

לאחר מלחמה פנימית ארוכה...

הנטיה הטבעית הרגילה והידועה שלי להסתגר בא' אמותיי בעת מצוקה ומחלה, גרסה שלא לפרסם את הפוסט דלעיל.

מה גם שפוסט כזה נראה בעיניי כהתמסכנות וכמניפולציה שנועדה לגרום לאנשים שסביבי לנסות לעטוף אותי בחיבוקים מרחמים,

ואין רגש יותר בזוי בעיניי מאשר התמסכנות ורחמים.

אבל, משהו אמר לי כן לכתוב, למרות שאני לא רוצה להדאיג את האנשים שסביבי.

בכדי שתדעו חברים שלי, שזו הסיבה שאני לא עונה לרוב הטלפונים שלכם.

רק שתדעו שזו הסיבה למרביתם של הפוסטים האפלים שלי בתקופה האחרונה...(משתעלת חמורות תוך כדי כתיבה)

שלום וביי, אני בדרך לרופא, להארכת חופשת מחלה.

לא תמיד אני יכולה

לא.

תמיד אני יכולה.

 לא תמיד אני יכולה.

יכולה אני תמיד לא.

יכולה אני תמיד.

לא.

יכולה.

תמיד.

אני.

***

מילה מוזרה היא "תמיד", אני בוהה בה כתובה על גבי המסך, כבר כמה שניות. והיא לא נראית לי נכונה.

תמיד.

נקודה.

וכל זאת בעקבות מה שעניתי לצועד בנעליו.

בבקשה, אנא קראו את זה לפני שאתם ממשיכים לקרוא כאן.

היי,

קראתי את הפוסט.

האם אתה כתבת אותו?

משום לא נראה לי שזה מתאים לך.

דבר ראשון, מורשתו של גנדי, היא מורשת קרב ובתור שכזו היא מאוד מוערכת.

דבר שני, מורשתו הפוליטית נכבדת לא פחות, גם אם אינך מסכים עם דיעותיו הפוליטיות.

את הביטוי "טרנספר" בהקשר הסיכסוך הערבי-ישראלי טבע מר בן-גוריון.

שיטות הטרנספר בכיבוש הוחלו על היהודים ועל עמים אחרים עוד לפני הספירה הנוצרית, ע"י נבוכדנצאר/כורש, המשיכו לעשות הרומאים והגאלים בכל רחבי אירופה, שלא נדבר על המונגולים והברברים שפלשו ממזרח לאירופה לאיזור שנקרא היום – גרמניה.

לא שזה מצדיק את העניין.

אולם האם בחנת את הנושא לעומקו של דבר?

אני לא משוכנעת לחלוטין.

מה משמעותו של הטרנספר?

העברת אנשים (מרצונם או שלא) ממקום מגוריהם הנוכחי למקום אחר, שהוחלט עליו באופן שרירותי וללא התייעצות איתם.

לי זה נראה כמו הקמת מדינה או רשות שילטונית, כזו או אחרת- מוגדרת ומוחלטת וציפיה שכל מי שאמור להזדהות עם הבסיס הרעיוני שעליו הוקמה הרשות השלטונית הזו, שיעביר את מגוריו לתוך תחומי אותה הרשות שם צפוי הוא לשפר את תנאי אזרחותו. אם לא, הוא ימשיך לחיות כאזרח סוג ג'.

האם אין אנחנו עושים לעצמנו טרנספר?

האם לא אנחנו אלו, שהחריבו עיר שלימה והעבירו את כל תושביה, למקום מגורים אחר- דבר שרוב אותם תושבים לא התגברו עליו עד היום?

האם אנחנו לא עושים זאת בשנית?

ונעשה זאת בשלישית, אם יהיה צורך?

האם אותה קריאה להקמת מדינה פלשתינית, שקוראים שריד וביילין, אינה אלא אותה קריאה לטרנספר שקראו לה בן-גוריון, וגנדי?

הלא זה רק שינוי בטרמינולוגיה.

אותה הגברת בשינוי אדרת.

הקשת הפוליטית, אינה אלא מעגל, שאין לו קצוות, ואם תמשיך ללכת תגיע לאותה הנקודה שממנה התחלת, לא משנה באיזה כיוון הלכת.

אנא ממך, כבד אנשים אחרים, גם אם דיעותיהם אינן תואמות את דיעותיך שלך.

ושלא לעניין לגמרי- הלא ממשלות ה"ימין" הן אלו שחילקו מתנות כמו אדמות, רובים, הסדרי שילטון, ואפילו הקימו את הצרה הזו שנקראת חמאס, בעוד ממשלות השמאל התלבטו בינן לבין עצמם, הקימו קואליציות רחבות, בכדי "לקדם" את השלום, וביזבזו משאבים זמן יקרים בכדי להשכין שלום בין המפלגות הניצות, במקום לעשות את הדבר האמיתי שלשמו הן עלו לשלטון.

***

אני בדרך כלל לא מביעה דיעות פוליטיות כאן, או בכלל, אבל שטף המילים נפרץ בעודי במקלחת הערב (קראתי את הפוסט לראשונה היום בצהריים, ושלא כהרגלי, לא נשכח ממני עוד לפני שיצאתי מקולחת.