צמח בר

וכשעולה בי שוב הרצון הנשכח

להניח ראשי על כתפך,

לחוש שוב את חיבוקך,

אני פתאום מבינה,

שאני כבר לא חולה.

שוב חושבת עליך,

ושואלת עצמי למה אתה לא מתקשר.

שוב יודעת, שבין אם תתקשר, או לא,

לא בי האשם.

רק רוצה לנוח בחיבוק.

שלך, אם אפשר לבחור.

כמו שהנחתי ראשי בחיקך, כשחבקת

ואמרת, אל תהיי עצובה,

אני אשוב, אמרת,

ואני בטחתי, ועדיין

כמו דיקון של החיות,

ושל המלכה מרי,

בחיוך של ילד, ובלי משחקים.

יודעת שתשוב,

מחכה שתשוב.

רוצה שתשוב.

סבלנות איש אמר,

בהקשר אחר,

ואני את כל משאבי הסבלנות שלי בזבזתי,

יודעת שסבלנות גם לעצמי אני צריכה.

סבלנות.

אתה הולך יותר לאט ממני.

סבלנות.

* * *

זה משהו שנכתב לפני כמה חודשים, ועדיין רלבנטי, גם אם האיש עצמו לא רלבנטי.

תקרא, תקרא... הפעם זה לא מטורף או בכייני או ריגשי. :-) אני מקווה שהפעם זה יהיה אחרון ואפסיק לנג'ס....

היי,

כן, כן, זו שוב אני עם המייל הדו-שבועי.

והפעם, קצת יותר מחוייך.

באמת הגיע הזמן.

האמת שמה שאכתוב נועד אליי, ולא רק לך, אבל שיהיה, מגיע גם לך לקרוא אותו.

חליפת מיילים שעשיתי היום גרמה להסתכל על התקופה שנפגשנו.

תקופה אפעס...

זה היה באותו הזמן שאני מצאתי עבודה.

חיפשתי ומצאתי עבודה, בדיוק מה שרציתי, עם אותם המאפיינים שלהם קיוויתי (טוב, חוץ מהכסף, אבל לא נהיה קטנוניים).

בין לבין אנחנו נפגשנו, בפעם הראשונה, השניה, והשלישית. כן, היו שלושה מפגשים, ואוכיח לך, בסוף.

ואז אמרתי לך, שאני לא רוצה לזה יהיה חד-פעמי ולא התכוונתי שזה יהיה רק לזיונים, אלא התכוונתי לקשר קצת יותר עמוק, אבל זה לא קרה. לא נורא. ואמרתי לך שאני לא רוצה שתלך, אלא תשאר איתי, ובכל זאת הלכת.

מה שאתה לא ידעת, שזה שאמרתי לך דברים כאלו, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שאמרתי למישהו, לגבר, שאני רוצה בו ברמה זוגית, שאני רוצה להמשיך להיות איתו. זו הייתה הפעם הראשונה שבכלל אמרתי איך אני מרגישה. בפעם ראשונה בחיי.

ואתה יודע מה?

זה לא היה כל כך נורא.

זה גם לא היה כל כך נורא שלא הייתה התאמה בין הציפיות. שמה שאני רציתי, אתה לא רצית.

וזה בסדר. זה לא בסדר שלך לא היה את העוז לבוא להגיד, אני לא רוצה. אבל זה כבר בעיה שלך ולא שלי.

זה לא היה נורא, לחשוף בפני מישהו זר את רצונותיי, את פגיעותי,  לא להיענות, ובכל זאת לא למות אחרי זה.

זה היה השיעור שעליי היה ללמוד.

לדבר- בפעם הראשונה, ולדעת שגם אם לא אומרים כן, זה לא כל כך נורא כמו שזה נראה היה בעבר.

אז, זהו.

היית שם למטרה מסויימת, וכנראה מיציתי את המטרה הזו.

אולי גם אני היית שם בכדי שאתה תקבל שיעור כלשהו, אבל את זה אתה צריך לדעת, לא אני.

וזה לא חייב להיות.

אז זהו.

השיעור נגמר וצריך ללכת.

אה, הבטחתי ואקיים- שלוש פעמים-

הפעם ההיא שבאת בשבת- זו הייתה הפעם הראשונה. מה היה לאכול- נקניקיות ונודלס. אתה הבאת יין זול ומזעזע שלא הייתי מסוגלת לשתות.

הפעם ההיא בשבוע שאחרי שבאת אליי כשחזרתי מהעבודה, כשעמדת כל הבוקר והסתכלת איך החבר שלך מתקן את הקטנוע שלו. זו הייתה הפעם השניה. ולאכול מה? חזה עוף. ופסטה גם.

עוד שבוע חלף ואז הייתה הפעם ההיא האחרונה, כשהייתי חולה- ואתה נדבקת ממני או שאני הדבקתי אותך, זה לא משנה זו בסך הכל סמנטיקה. זו הפעם השלישית. ולאכול- שוב חזה עוף אבל במרינדה של צ'ילי מתוק. לא זוכרת איזו מנת פחמימות. בכל שלושת הארוחות היה גם סלט. ברור. דה.

 כן, אני זוכרת, יותר מדי דברים. מה לעשות, כזאת אנוכי.

ביי.

אני.

ולפני הכל- החזרת חובות- הנה הלינק שאני חייבת.

פמה!!!!

בגלל שאני במקום עבודה חדש, ובגלל שכל מיני חברים שלי יודעים שאפשר מדי פעם להתקשר אליי בבוקר, כי פעם (מזמן כזה) עבדתי במשמרות והרבה פעמים הייתי פנוייה בבוקר, השתקתי את הטלפון, שלא יצלצל במשרד החדש, ושכחתי אותו כך גם בערב. לכן לא שמעתי אתמול כשהוא צלצל ואני הייתי במקלחת.

רק בחצות כשנכנסתי למיטה ורציתי להפעיל את השעון המעורר ראיתי שהושארה הודעה.

ממנו.

שוס.

22:15

שלוםםם,

מה שלומך,

כנראה את כבר ישנה בשעות כאלו,

אמממ,

לא יצא לנו בינתיים לדבר בזמן האחרון, עבר עליי שבוע מטורף, בטח את עשית חיים בימים שישי ושבת עם כל החברים שלך, אז לא רציתי להפריע לך בכל מקרה.

אהםםם,

אנחנו נדבר כשיצא לנו, שנינו אנשים עסוקים ב..., טוב את פחות, את לא יודעת מה עובר עליי בזמן האחרון, אם תרצי לדבר תת...

טוב ביי.

כמובן שבו במקום שלחתי לו סמס (שהוא שונא) שאמר בפשטות "הייתי במקלחת..." ותו לאו. לפחות שידע שאני לא ישנה בשעות הללו (מאיפה הוא הפליץ את הרעיון הזה?), התלבטתי בין "מאיפה אתה יודע אם אני עסוקה יותר ממך או לא?" לבין "אם היית מתקשר לשאול לשלומי היית יודע עד כמה הייתי עסוקה בשבת" או "אושר עדיין מחכה שתבוא לעזור לי" ועוד כמה הודעות קנטרניות שכאלו, אבל ויתרתי.

אבל עכשיו אני בדילמה...

האם הוא התקשר לפני או אחרי שהוא קרא את מכתבי?

לעניות דעתי לשמיעת שוב ההודעה כולל האינטונציות הקטנוניות, וקריאת שוב המילים שהוא אמר, במיוחד המשפט האחרון, הוא בהחלט קרא.

דילמה, דילמה, דילמה....

אל תשכחו- יש כאן התערבות!!!!

פמה!!!!

למי שזה היה חסר לו אתמול.....

שלחתי את המכתב הזה אליו.

התערבתי עם פמה (נכון שאתם לא ממש צריכים קישור אליה?).

היא טוענת שהוא יתקשר בעקבות קריאת המכתב משהו בסביבות יום ראשון .

אני טוענת שהוא כבר לעולם לא יתקשר.

צמצמנו את זה לטווח לאחר יום ראשון ועד האחד באוגוסט.

המפסידה מזמינה את חברתה לדיקסי.

ממממ....

להגיד לכם שאני מחכה?

כן, אני מחכה לדיקסי.....

ובערב, כשחזרתי מהעבודה, והסופרפארם, אויש לא החזרתי טלפון לאיכקוראים לו, ומההורים, ואחרי שחתכתי את הסלט, ושמתי מלח ולימון, נזכרתי פתאום איך אתה לא אוהב לימון בסלט, אבל אתה שם שמן, שאני לא סובלת בסלט בערך באותה הכמות שאני שמה לימון ועלו בי הדמעות, והתגעגעתי, כך פתאום, ולא אני לא רוצה לדבר איתך יתר לעולמים, אבל בכל זאת אני רוצה שתדע, שהתגעגעתי כך סתם, ואולי אשלח לך את זה במייל, אחד כזה שתקרא עוד חמישה ימים ותגיב בעוד שבועיים. אולי.

כן, אני יודעת, שלא ממש איכפת לך, אבל אני התגעגעתי לפני רגע.

הקטע הזה שנכתב כאן, בכלל לא מיועד להשלח אליך, ועדיין אינני יודעת אם אעשה זאת, הוא רק נועד לפרוק משהו מהלב, ומהגרון החנוק לפתע הדמעות ומהעיניים שמתלחלחות במהירות, ופתאום אני מושכת באף.

אני מתגעגעת, ולא מבינה למה בדיוק אני מתגעגעת, הרי לא היית כאן כמעט.

למה אני מתגעגעת, להרגשה?

אני בודקת את עצמי, ולא זה לא געגועים לתחושה, זה באמת געגועים, אוי אידיוטית שכמוני, אלו געגועים אליך, למי שאני כמעט לא  מכירה, למי שכמעט ולא מכיר אותי, אבל מישהו שמעולם לא דיברתי עם איש כפי שדיברתי איתו, מישהו שהרגיש לי כפי שמעולם לא הרגיש לי מישהו אחר מלבדו, וחשבתי שזה אמיתי גם מבחינתו.

העיניים שורפות עכשיו, וכל האיפור שכיסו אותי בו בסופרפארם, נמרח, ושורף לי בעינים.

אמרת שלא התאהבת, אני חושבת שגם אני לא התאהבתי, אבל אני יודעת שהייתי בהחלט בדרך, ואם אתה קורא את זה בטח זה מרחיק  אותך עוד יותר, אבל ממילא אתה לא פה, וממילא בטח לא אשלח לך את זה, אז אמשיך לברבר את מה שעל ליבי.

הסלט יצא חמוץ, אפילו יותר ממה שאני מסוגלת לשאת, ממילא איבדתי כבר את התיאבון ולא אוכל אותו.

אני לא יודעת איך אני מרגישה בקשר אליך.

שונאת אותך?

כועסת עליך?

כואבת?

פגועה?

כל התשובות נכונות.

לא יודעת איך אגיב אם לפתע פתאום תתקשר. מה שיקרה בסבירות שואפת לאפס.

לא אתפלא אם אמס למשמע קולך, ושוב אזמין אותך אליי, או שלא אענה, או שאענה ואגיד שאני כועסת. גם כאן כל התשובות אפשריות בהחלט.

אני רק יודעת שהאדם היחידי אי פעם שחשבתי שיוכל להיות לי חבר, ולא רק בן זוג, האדם שחשבתי שאוכל לבטוח בו, ולסמוך עליו מתנהג בצורה הכי בלתי מובנת לי בעולם.

אני קוראת שוב, ותוך כדי שואלת את עצמי האם לשלוח או לא, הלא ממילא אתה לא תבין, ותרים טלפון ותגיד משהו כמו- אבל אמרת שאת יוצאת שישבת, אז בגלל זה לא התקשרתי, ותתן תשובות=תירוצים שלך הם נשמעים הכי הגיוניים שבעולם. אותי הם לא יספקו.

אוי מה זה משנה התירוצים שלך.

אני בכלל לא רוצה לשמוע אותם. רק רציתי להגיד לך שהתגעגעתי.

רק רציתי כתף, והאבסורד הוא שהכתף שלך היא היחידה שחשבתי עליה.

חיבוק,

הולך ולא שב.

יושבת כאן,

מול המחשב,

קוראת,

מיילים, פוסטים,

מגיבה,

עונה.

חיבוק.

מעט מתגעגעת,

למשהו

אולי נדמה היה.

נזכרת במילה,

מחווה רכה

גורמת להתרפק,

גורמת, גומרת.

מפליא איך אנשים,

נשענים,

על דברים,

נדמה היו.

"קיס אנד מייק-אפ?"

אמר הוא, ואני שתקתי מחייכת בחוסר אונים, כל שרציתי שיישק לי  ויסחף אותי לאן שהוא רק רוצה.

"טוב, אז בלי האיפור", פירש לא נכון את שתיקתי. אני עדיין לא מדברת, נושאת את פניי אליו בשתיקה, עדיין מפחדת לדבר שמא יצא מפי דבר שטות. והוא רכן ונשק לי בעדינות ובחמימות שאמרו הרבה.

עמדנו ודיברנו במשך שעה בשמש הקופחת, בלב צומת דרכים הומה ממכוניות עוברות ומהולכי רגל שבים, ומאוטובוסים שעוברים מדי שניות ספורות.

בבוקר כשעליתי להסעה וראיתי את חיוכו אליי ידעתי שלמרות שנעלם ליותר מארבעה שבועות, הוא עדיין מעוניין, עדיין יש משהו שם בחיוך שלו שאומר יותר מבוקר טוב למישהי שפעם היה לו קטע איתה.

ואחר הצהריים, כשישבנו שנינו בהסעה החוזרת, צמודים זה לזו, מדברים על הא ועל דה, צוחקים, מתנגשים בסיבובים החדים, או נופלים זה על זו בבמפרים, מאומה לא אישי, הכל בחיוך ידידותי, חברי, צחקני. הרגשתי את גופו צמוד לשלי, זרועו מתחככת בשלי, ירכו צמודה לשלי.

וכשירדנו מההסעה, לא נתן לי ללכת, כשאמרתי שלום, והלכתי לכיוון ההפוך משלו.

"דברי", אמר, "את כועסת".

"אין לי מה להגיד" אמרתי בחיוך ובקול מתרונן.

"דברי", חזר ושנה, "את מאוד כועסת, אני כאן למולך, תרביצי לי את אם רוצה. שפכי כל מה שיש לך להגיד".

ואני שלא ידעתי מה הוא רוצה, לא הבנתי לאיזו מטרה הוא רוצה שאדבר, הלא הוא זה שנעלם ולא שב, בתירוץ ארוך של מחלה, מה זה משנה מה ואם אדבר עכשיו.

שתקתי.

"דברי", הוא שוב אמר, "את מתפוצצת מבפנים."

"ואם אדבר, אתפוצץ מבחוץ, אבכה ואתעצבן", אמרתי.

"אבל אמרתי לך.. " ושוב חזר על מה שאמר אז, "היה לי חשוב להגיד את זה אז, למרות שלא יכולתי לדבר, ובכל זאת לא ויתרתי".

ואני שתקתי, כמעט בוכה מאושר שהוא לא מוותר, ואולי להרגשתו מעולם לא ויתר, מבולבלת, לא יודעת מה באמת קורה, מה אני באמת רוצה, אם אני רוצה.

"תרביצי לי" אמר," ותוציאי את הכעס שלך עליי".

"אני לא כזו, אתה כזה?" שאלתי, מתחמקת לנושא שיותר קל לי לדבר עליו.

"לא עד כמה שאני יודע, את רוצה לנסות?"

"במה אפשר לפצות אותך?"

"תחשוב על משהו", התחמקתי.

"אני לא יודע מה את עשויה לרצות".

"אם תחשוב טוב, אתה תבין שאתה יודע מה אני רוצה".

"אני באמת שלא יודע מה את רוצה, המח שלך פתלתל וסבוך". אמר בקול שרימז שזה דווקא מוצא חן בעיניו. תשובתו זו החמיאה לי.

הסיט את שיערותיי מפניי ביד עדינה, במחווה רגישה ואינטימית.

"עוד מעט תהיי בלונדינית", אמר ורימז לשיערות הלבנות שעוטרות את שיערי השחור.

"כן, כמעט ואני... " נקבתי בשמה של החלום הרטוב שלו,

והוא הביט בי, ואמר, "את כמעט שם. את בדרך הנכונה".

ואני חייכתי, לא ידעתי מה לאמר, לא בטוחה שהבנתי נכון את מה שהשתמע מדבריו, את החום שנבע מעיניו.

אחר כך קבענו להמשך השבוע ללכת ביחד לקנות לו בגדים.

מה זה אומר?

***

ורק אצמול אמרתי לעצמי, שאני מסירה את כל רשימת הדרישות/בקשות שלי, ומשאירה רק דבר אחד- אני רוצה להתאהב, ושהוא יתאהב בי.

כמובן שמיד עלתה ההסתייגות הבאה- אני לא אתהב אם הוא לא זה וזה וזה.

אבל בעיקרון כל מה שאני רוצה להתאהב. ושהוא יתאהב גם כן.

זה הרבה?

והייתי לבד אתמול בערב, יום שישי.

לא ממש רציתי להיות לבד.

כבר לא הייתי רגילה.

כמה מהר מתרגלים שיש משהו לעשות ביום שישי בערב, אפילו אם זו סתם ארוחת ערב שהכנת לידיד.

היה לי מעט מדי לבד.

אבל לא רציתי אחרת.

איש1 התקשר בבוקר. הזמין להרצאה בשבוע הבא שיודע שתעניין אותי (כי הוא מתעניין בזה גם כן). ניסיתי והצלחתי לשנות את סידור העבודה, כך שאוכל לבוא איתו.

המשכנו לדבר עוד כמה פעמים.

שיחות לא קלות. הוא לא מוותר, למרות שלא אומר דברים מפורשים.

הוא ממשיך לנסות להבין למה.

למה עזבתי.

בסך הכל לפני חודשיים שלושה. כך הוא אומר.

לך תשכנע אותו שזה היה לפני חצי שנה.

האחר לא התקשר.

כן, ידעתי שלא יתקשר. הוא רצה לנוח, להחלים, רק כששנינו נבריא לחלוטין, כך הוא אמר, נפגש, אני לא עובר עוד שבועיים כאלו.

ידעתי שאני עומדת להיות לבד בערב.

זה לא הפך את זה יותר קל.

אבל גם לא רציתי אחרת.

אני עומדת לשבוע מרורים מראש הצוות שלי בעבודה עד שאעזוב לגמרי. את כל מה שהתאפקה לעשות בשנה וחצי האחרונות היא תעשה בשלושת השבוע הקרובים.

ואני אגיד לה- תודה לך שהבאת אותי לנקודה שבה אהיה בעוד לא מעט זמן. תודה לך שגרמת להחלטה שלי להיות כל כך קלה.

קבעתי עם איש1 לצהרים. אין לי מושג אם אכן זה יתקיים. במיוחד לא אחרי השיחות מאתמול. אבל השיחה אתמול לא נגמרה, הוא רצה להמשיך עוד לדבר על הנושא. יודע שכוחו בפיו גדול. הוא אומר שהוא כבר לא רוצה להיות לבד, הוא רוצה לחלוק את החיים שלו עם בת זוג.

אבל הוא נכה ריגשית, אפילו לא מסוגל להגיד שהוא רוצה לחלוק את החיים שלו איתי.

אינני רוצה לחלוק את החיים שלי עם נכה ריגשית. ואם כן, אז לפחות שהסקס איתו יהיה טוב ועם איש1 הוא גרוע.

האחר אולי קצת ילדותי, וחסר בגרות נפשית ועתיד מערכת יחסים איתו לא ברור אבל אני מסוגלת לדבר איתו בלי שיעמעם, ויהמם אותי בעוצמת קולו. הוא גם מקשיב. והוא לא ויתר. והסקס איתו נפלא. ויש לי תחושה מוזרה שאני אוכל להישען עליו אם יהיה צורך ואם יחסינו יתהדקו. הוא מספיק חזק, והוא לא מפחד מדברים כאלו.

כשניסיתי להישען על איש1 , גם בשעת מצוקה, גם בשעת שמחה, לא הצלחתי.

מתגעגעת לחיבוק.

אין לי כח לכללים המטופשים שלו.

אני כבר רוצה להיות מחובקת.

אני יודעת מתי הוא יידע שהוא מאוהב, והוא יהיה מאוהב. אני אצטרך לחכות לכך.

בינתיים אני לבד.

* * *

ועברתי על הפוסטים הישנים שלי, לראות אולי יש משהו מלפני חצי שנה שמדבר על העזיבה הסופית שלי (האם באמת סופית? אז למה אני לא מפסיקה לכתוב עליו?), ונתקלתי בפוסט הזה, ונזכרתי בחלום שחלמתי הלילה, חלום שהיה בו בעלי לשעבר (אני???!!! הייתי נשואה????? מי זוכר...) והייתי במקום העבודה שלו, ואכלתי שוקולד, מחבילה שהביא להם לקוח שלהם, ופתאום אני קולטת שאני עם השעון, ואני מסתכלת עליו, ואומרת בקול רם- מה זה עושה כאן, זה לא צריך להיות כאן.

מה אומר לי תת המודע שלי?

את ממהרת להיפגע, אמר לא מזמן בטלפון, רק עכשיו ראיתי את המיילים שלך.

הייתי חולה, לא יכולתי לדבר, ו- סמס  אני שונא מאוד ונמנע.

זה שהכנסתי אותך לתפוצת הזימה שלי, לא אומר כלום.

לא התאהבתי, אחרת, אני חושב, הייתי משקיע יותר. אבל גם לא יצא לנו להיפגש הרבה, כך שאני לא יודע מה יקרה. אני לא נביא.

אני יודע לדבר, ואת יודעת את זה, אני לא רוצה שזה יהיה עד כדי כך קצר.

שיחה של חצי שעה באמצע יום עבודה לחוץ, רבנו, והשלמנו. הפיוס יהיה לכששנינו נבריא לגמרי, כדי שלא נדביק זה את זו בשנית.

ואיך אני מרגישה?

רועדת, מרוגשת, מופתעת, רוצה שיתאהב, רוצה להתאהב.

לא מזמן אמרתי שאני רוצה להגיע למצב של לריב עם... , אז הנה לי.

"מה יהיה?

עשן מכסה את העיר..."

טוב, אז הוא לא ענה.

ממילא לא חיכיתי לתשובה, אולי רק קצת.

אבל, הוא שוב שלח מיילים פרונוגרפיים, אליי, ולעוד כמה אנשים. נכנסתי לרשימת תפוצת הספאם שלו. ולא בפעם הראשונה. שיו, איזה כיף לי.

מעבר לעצם העובדה, שהוא כן נכנס לתיבת המייל שלו, ועבר על המיילים שקיבל, כך שסביר מאוד להניח שקיבל את שלי.

אבל בואו נעצור לרגע ונחשוב.

אני מישהי שהיה לך איתה קשר אינטימי לרגע, לא מזמן.

יש לך את כתובת המייל שלה.

גם לה יש את שלך.

אפילו שלחתם זה לזו כמה דברים חמודים, את הלינק לפראפרזה של מחלקת הירקות האורגניים למחלמת הכוכבים, או עיר הפעלולים.

מה היא עשתה שגרם לך לחשוב, שהיא מעוניינת לקבל ממך מיילים פרונוגרפיים?

ניחא, אילו היית שולח רק אליה, עוד אפשר היה להניח שאתה רוצה לרמוז או להגיד משהו ואתה לא יודע איך.

אבל להכליל אותה בתוך קבוצת מכותבים שמקבל מיילים כחולים ויותר מזה, וכל זאת מבלי לענות על מייל אחר ששלחה אליך?

וחברה אחרת שלי- אמרה עליו- בעדינות יש לציין- אני חושבת שהוא מעט חסר בגרות נפשית.

אז שוב כתבתי לי באלו המילים:

אני מעדיפה לוותר על המיילים הללו.

אני חושבת שעדיף לך לוותר עליהם גם כן.

הם לא מוסיפים לך כבוד.

ושלחתי, אפילו מבלי לחתום את שמי.

* * *

האמת שהתכוונתי לכתוב על משהו אחר, על התגובה של המנהלים שלי בעבודה ביחס להתפטרות שלי, על השיעור שלמדתי היום, שיעור לא קל.

על שיעור נוסף שלמדתי מהאינסידנט עם האינפנטיל, יותר נכון גיליתי שאני יכולה, והשד לא כל כך נורא.

אבל זה יכול לחכות לפעם אחרת.

וזה אכן יחכה.

וואלה הוא כזה אידיוט.

ותסלחו לי שאני מתבטאה בחריפות כזו.

* * *

ציטוט מתוך שיר של דנה ברגר (עד הקצה)

אם אתה הולך ממני אתה נשאר לבד.

ומצידי שזה יראה כמו קללה.