צמח בר

ובאמצע הכל, החיים הפכו פשוטים וברורים.

לעזוב את הכל ולחזור לדברים קודמים שלא הושלמו, וגם לא ניתנה להם כל הזדמנות.

לחזור אחור, ולנסות לתקן את מה שחשבתי כי כבר אין טעם, אין סיכוי, אין בשביל, ואף אני בכלל לא רוצה.

ובאמצע הכל, אני קמה והולכת, ולא יודעת מה ואיך ולמה וכמה ואפילו לאן.

אני הולכת.

או לפחות מתכננת.

מתכוננת.

"אני עוד רואה בעיני רוחי איך את מתהפכת", כתב לי איש במיסרון לפני כמה ימים.

אני ששכחתי מכבר את שהוא זכר, לא הגבתי.

אתמול כשנפגשנו לראשונה, לאחר שנים שנימה, אמר שוב: "אז היית החברה של... ( אני צריכה למצוא לו כינוי- אולי אקרא לו "ל' בשלישית"), ולא הסתכלתי עלייך אחרת, אבל כשדיברנו בטלפון, לפני כמה שבועות, שתי תמונות עלו לי אוטומטית בזכרון, הג'יפ המתהפך ומתהפך ומתהפך ואת יוצאת מבין שבריו צוחקת. זו תמונה אחת שאני זוכר בהקשר אלייך. התמונה שניה, לא קשורה למראה שלך, אלא לעיניים, הניצוץ שיש בעיניים, הברק. הניצוץ הזה שאומר- שמחת חיים?, לא, לא רק, את רצית לראות הכל, לחוות הכל, להרגיש, יש לך ניצוץ שמעיר לחיים".

בבוקר כשסיפרתי למישהו שאני עובדת איתו, מישהו שמעולם לא ראה אותי, אבל מדבר איתי מדי יום בבוקר, אמר- "הוא צודק, אני שומע את זה בקול שלך. יש לך ניצוץ בעיניים".

יש בי אהבה,

והיא תנצח!!!