צמח בר

את שומעת?, כך היא פותחת את השיחה.

זה וזה נפטר, היא נוקבת בשם שנשמע לי מוכר.

אה? אני מצליחה להפיק מעצמי תגובה מעמיקה.

זה היה באמצע יום עבודה משוגע, באמצע סופת גשמים, כשאני בדיוק ירדתי למחסן, לבדוק מספר דברים, בדרך לבניין ההנהלה עם מסמכים.

מנהל המחסן מביט בי עומדת מחוץ למחסן ממתינה לברז השמיים שיסגר- נכנס פנימה ושוב יוצא, מושיט לי מטריה חדשה בגודל של תיבת נוח, בשבילך, הוא מסמן, שלא תטבעי לי. תשמרי אותה אצלך הוא אומר לי בלי קול בכדי

שלא להפריע לשיחה.

אני מכירה אותה מיום א' של הלימודים באוניברסיטה. הן היו חברותה של שלוש בנות, ואני הייתי הצלע הרביעית. היינו חברות טובות. מאז כל אחת פנתה לכיוון אחר לחלוטין, שלה היה המפתיע מכולם.

איך את לא זוכרת אותו? היא שואלת, הרי בילינו איתם מלא, נסענו איתם לעכו, וצחקנו עד שכאבה לנו הבטן. צחוקים כאלו חכמים, לא מטופשים. את יצאת עם החבר שלו, זה שהיה לו עסק כזה וכזה בתל אביב, ואני נזכרת, אם לא בו, אז לפחות בשם הרחוב שהעסק שלו שכן, לא יצאתי עם הרבה גברים שהייתה להם מכבסה.

והיא ממשיכה ללהג באוזניי על ההוא שמת, ועל החברה שלנו שבאה לבקר בקיץ עם בעלה, ואני עושה מאמץ ומקשיבה.

לא דיברתי איתה למעלה משנה. הגשם שכך מעט, ואני מתחילה לנוע אל עבר הבניין השני, צריך גונדולה בכדי לחצות את הכביש. 

ועכשיו תמונה- קינוח פליאוליטי

יושבת סוף סוף מול המחשב שלי- ה- PC  עם המסך הנורמאלי ולא מול הלפטופ לעבד תמונות.

לפני יותר משבועיים צילמתי יומולדת של בת של חברה, ולא הצלחתי לעבור על התמונות למשך יותר מרבע שעה.

המסך הקטן הולא נוח, הכלב הצומי, שביקש התייחסות, הבית הלא מוכר, והריגוש שבתהליך החדש והלא-מוכר.

נגמרו החגים, לפחות לזמן מה, ואין לי תירוצים.

זה סוג של מנוחה, העבודה היא כמעט רוטינית ויש בה מעט יצירתיות. מדי פעם פעם מחשבה חולפת מתגנבת, ואני מציצה אל מסך הסלולרי לבדוק אם אדוני יצר קשר. הוא לא. כנראה עסוק, ואני מתאפקת מלשלוח אליו הודעה של צומי, כמו כלבה שדוחפת את הראש שלה מתחת לכף היד, מבקשת ליטוף. 

אני? מבקשת צומי?

מצחיקה את עצמי.

חסרת מנוחה במשהו.

תמיד החזרה לשיגרה מחופש קשה לי, מה גם שהתשתי את עצמי (בטוב, אך ורק בטוב), במהלך החג. נסיעות, טיולים, חברות, דיבורים והרבה צחוקים. זה היה סוג של שיחרור. כן, זה היה טוב, אבל אני לא רגילה לדבר כל כך הרבה, במיוחד לא על עצמי. לא רגילה להיפגש כל כך הרבה, אבל רציתי, למרבה ההפתעה (שלי) ועשיתי, ונפגשתי, ודיברתי ושיתפתי. וזה היה נחמד. אבל התרוקנתי.

שיגרה של שש שעות שינה לא רצופה בלילה ללא מנוחה באמצע היום, מעייפת גם אותי -השפנה עם האנרגיות שאינן נגמרות, בסופו של דבר. העייפות הזו מביאה אותי למקומות לא טובים. פתאום שוב צפים בי אותם רגשות לא נעימים ולא בריאים, ואני פונה לאדוני בבקשה לחיזוקים, והוא יודע בדיוק מה לעשות לי ואיתי.

במשך היום אני עמוסה בעבודה, אבל לאט לאט מתאוששת. יום העבודה שלי ממילא לא ארוך ולא קשה במיוחד, חוץ מהבוס שישב לשתינו על הווריד היום, כנראה מאוד השתעמם במהלך החג.

מסיימת לעבוד, יוצאת מהמשרד, מלאה בסוג של חוסר מנוחה פנימי, צורך לעשות משהו, לבנות, ליצור, ללכת, לדחוף, להתאמץ, לחוש שאני מתקדמת לאנשהו. אני צריכה לעשות משהו עם עצמי, כך אני מרגישה. לחפש עבודה קבועה? לחפש עבודות בשכר? משהו מעקצץ לי בקצות האצבעות.

חסרת סבלנות, יודעת שאני צריכה להמשיך לעשות את מה שאני עושה, רק לדחוף את עצמי מעט יותר קדימה. לא יותר מזה, אבל גם זה איני עושה.

לא נוח לי ולא טוב לי במקום שחזרתי לישון בו. אני קוראת למקום הזה בית מטעמי נוחות שבדיבור, כי זה המקום שאני ישנה בו, ולכאן אני חוזרת בכל פעם, אבל זה לא הבית שלי על באמת. הוא אף פעם לא היה.
נכון, הבית שלי הוא בתוכי פנימה, זה הכי בית שלי, אבל אני חשה בצורך לארבע קירות שיהיו שלי, בצורה מסויימת לפחות.

ממשיכה לעבוד על התמונות, כותבת בראש, ואז שופכת אל הוורד.

משם זה יעבור אל הבלוג.

שוב חוסר מנוחה.

זה יעבור במהרה. רוצה להגיע לשלב הבא.

את האוטו הגיעו לקחת למוסך באיזור השעה שמונה. 

אחרי שעה ומשו התקשרו להגיד שצריך לחרוט את הבלמים, להחליף את הרפידות, תושבת רצועת התזמון הלכה ויש להחליף, וצריך להרים את תושבת המנוע. 

סך כל הנזק- 5,500 ש"ח. 

כולל מע"מ. 

מקסים. 

נפלא. 

אחלה.

נהדר.

אין מילים.

אחר כך, דיברתי עם מרכזת הקורס, שלא השלמתי לפני סמסטר. 

סיכמנו שאני צריכה להגיש שתי מטלות חובה תוך שבועיים, ולהירשם למבחן במועד ב'. 

ספר הקורס הוא ספר גדול וכבד, של יהושפט הרכבי. 

לא ספר קל. 

השתדלתי לקרוא אותו במהלך הקורס, אבל...

בהרצאות נכחתי בכולן- לפחות פיזית, השתדלתי גם לתקצר, גם הקלטתי אותו. 

מישהו יודע איך ממירים את קובצי הקול של הגלאקסי (בהנחה שאמצא אותם במחשב) לקבצים שהמחשב יכול להשמיע? 

חם, המזגן מקולקל מאז הפסקת החשמל ביום שישי, ואיש המזגנים שהיה אמור להגיע היום, לא הגיע. 

עדיין, בינתיים. 

חם לי אני מזיעה. 

אני עכשיו צריכה לשנות סדרי עדיפויות, כלכליים, ולוחות זמנים. 

לראות את היומן שלי- מה לא חיוני שאעשה בשבועות הקרובים ולדחוס לשם את כתיבת העבודות. 

מזל שקיבלתי לפני חודש את הפיצויים מהמקום עבודה הקודם....

אני רוצה להצליח לעבור את המשוכה הזו. 

איזה יופי בדיוק התחלתי להשתעמם מעצמי. 

שוב לא נרדמת, היינו כבר בסרט הזה, לא?

מתה מעייפות, אבל הראש מלא במחשבות דוהרות. כבר כתבתי ביומן-המחברת, וזה עדיין לא מספיק. האצבעות רצות על המקלדת, אני כותבת יותר לאט מההקלדה שלי. ממללת את מחשבתי.

אתמול יצאתי לצלם כוכבים, יצאה אחלה תמונה, רק מה- לא מפוקסת.

אני כועסת על עצמי. חוסר הסבלנות שלי להקדיש עוד שניה ותשומת לב לחידוד התמונה, הפוקוס.

אני יכולה לזרוק אחריות מעליי ולאמר שזה אחרי שהתפוגגה השפעתם של הכדורים, וגם הייתי רעבה, אבל ראבאק, לא יכולתי לשים את העין ולכוון עוד רגע?

אתמול דיברתי עם הנוירולג, סיכמנו שאני ממשיכה לעוד חודש עם המינון הזה של הקונצרטה, 90 מ"ג. מינון לא נמוך בכלל. אני לא סגורה שהוא מספיק, אבל אני רוצה לבחון את ההשפעה ותוצאותיה לאורך זמן.

מה שכן, התוצאות מורגשות לא רק בעבודה, גם בחיי החברה. גם לפני כן היו לי קוצים בישבן, אבל לא הייתה לי מוטיבציה.

 עכשיו, אני חדורת אנרגיה פעילה, מצב רוח טוב ומעבר לכל- אני לא מותשת ממאמצי ההתרכזות כפי שהייתי בעבר. כך שיוצא שאני כל הזמן באה והולכת, חוזרת יוצאת ונכנסת. 

מצד אחד אני רוצה להמשיך לכתוב על התוצאות וההשפעות. אגב, תופעות לוואי כמעט ואין, אם בכלל.

מצד אחד אני רוצה עוד ועוד להתעסק לחפור ולנבור בכל הנושא הזה אבל מצד שני, כמה אני כבר יכולה לחפור על כך? כמה אפשר להתבחבש ולהיתקע על אותו הנושא? מה אין לי עוד נושאים ועניינים שאני יכולה לכתוב עליהם?

בפעם המי יודע כמה, אני מנסה לחזור שוב ללימודים. אולי הפעם אצליח להשלים. התחלתי להניע את התהליך מחדש.

היועצת באוניברסיטה הפתוחה שמלווה אותי כבר כמה שנים, יעצה לי ליצור קשר עם מרכזת הקורס שעשיתי לפני כמה חודשים אבל לא הייתי מרוכזת כל כך בחומר הלימודים (מסיבות ידועות ) ולכן גם לא הגשתי מטלות וגם לא ניגשתי לבחינה. בקיצור היא יעצה לי לבקש להגיש אתה מטלות בתקופה הקרובה ואף לגשת למבחן, במקום להירשם מחדש לקורס ולהוציא עוד אלפיים שקלים. 

בבוקר אדבר עם המרכזת. 

אני ביום חופש ברביעי- דהיינו מחר. 

הבוס ביקש שאצא לחופש, כי מגיע לי. זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית בעבודה, במיוחד בתחומי האחריות שלי, ובינתיים נראה כי צלחתי אותה בבהירות יתירה. נראה מה יהיה בעתיד. 

חוץ מזה, הגיע הזמן לעשות טיפול לאוטו וטסט אז כבר סידרתי שיבואו לקחת אותו מהבית למוסך. 

הם גם יחזירו, זה חלק מהשירות. 

אני אשאר בבית, אשחק קצת סוליטר ואבהה בקירות. 

***

אני עייפה נורא, רק לא נרדמת, המחשבות בראש רצות.

כבר כתבתי את המשפט הזה, לא?

הדמעות נקוות באגני העיניים.

חושבת על החיבוק, הנשיקה, הטעם, המגע, וזה מוציא אותי מכלל ריכוז.

זה יחזור, ואם לא, פעם זה קרה.

***

אני משעממת את עצמי, אפילו הכותרת היא אותה כותרת.

לא שחסרים לי נושאים לכתיבה, אבל זה כל מה שיוצא לי מהאצבעות למקלדת.

***

אנחנו דומים הוא אמר לי.

חיכיתי לזה מאז הפגישה הראשונה.

ידעתי שיהיה מדהים.

 ***

האם קרה לכם פעם שידעתם מראש שמשהו צפוי לקרות?

אני לא מדברת על התופעות הפארא-פסיכולוגיות או איכשלא תקראו לזה של חיזוי וניבוי העתיד.

אני מדברת על התחושה הזו, של זיהוי , של הכרה, של הבנה.

התחושה הזו, שאין מה לשאול שאלות, ואין מה להתלבט.

זו מין תחושה כל כך פשוטה, כל כך לא מסובכת, כל כך רגועה ונינוחה.

כאילו כל הסערות הפנימיות בתוכך שקטו, ואני כולי שליווה ומלוטפת. 

כועסת?

לא, לא במיוחד.

אז איך את מרגישה?

אני שואלת את עצמי מדי יום בחודש האחרון.

ממתינה לנפילה שהייתה אמורה לבוא ומבוששת.

כנראה שלא עיכלת עדיין.

לא, אני די משוכנעת שקלטתי כבר מההתחלה.

אני גם לא מסתובבת באיזה מין קיהיון חושים. להיפך- פתאום אני מרגישה, מריחה, צוחקת, נהנית. לא בהתרסה או בהבלטה. לא בקולי קולות. אין לי צורך להוכיח קבל עם ועדה ש"הנה אני יכולה", גם לא לעצמי.

הייתי אומרת שאני חוזרת לעצמי, רק שכבר מזמן איני יודעת היכן זה עצמי. או שמעולם לא ידעתי.

אני משערת שתקופת האבל החלה הרבה לפני הפרידה. בחודשים האחרונים זה היה פשוט רע, והזוגיות פשוט גססה. את המכה האחרונה, הניצחת, מכת המוות, הוא הנחית כשאמר תעזבי. לא רוצה יעוץ זוגי, ולא כלום.

אז הלכתי.

ועכשיו אני גרה אצל אמא שלי.

את ההתרוצצויות לא חסכתי לי, כי עדיין אני עושה אותן, עבורי ועבורה. לפחות היא מבשלת, ומכירה תודה, ושמחה. ולא מקבלת אותי כמובן מאליו, למרות שאני הרי הבת שלה.

זה לא קל לגור אצל אמא.

לא בגילי.

כבר יש לי את ההרגלים שלי, ואופן הדברים שאני אוהבת לעשות, והצורך שלי בשקט ובפרטיות. הבלאגן שלי. אבל במהלך השנים למדנו לכבד זו את נוכחותה של השנייה וכבר יש פחות עימותים. עדיין לא היה אפאחד בינתיים.

אבל בכל זאת ממלאה לוטו מדי פעם, כבר מבינה שלעולם לא אצליח להגיע לדירה משלי ללא הזכייה הגדולה.

חולמת על הפינה שתהיה שלי, שארהט אותה בריהוט שאני אוהבת, אשמע בה מוזיקה כשאני רוצה, ספרים מפוזרים בכל הבית, הבית שלי. המאורה שלי.

מקום להתחבא בו,

המקום לצמוח ממנו,

מקום לברוח אליו,

מקום לפרוח בו.

מקום שיהיה אני.

זהו פוסט שעוסק ברמת הקיטורים והבעיות האישיות שלי. אין שום דבר העוסק ברומו של עולם או בחזרתו של גלעד שליט או בשחרור אלף ומשהו מחבלים מהכלא.

אם מישהו זקוק לאיזושהי תובנה או תחושת התעלות או הנאה - 

לא כאן הוא הוא המקום. לא הפעם.

לכו, אני בענייני לשפוך את הלב.

***

הוא לא בבית עכשיו. רבנו לפני כמה שעות והוא התקלח, הזמין מונית ויצא מהבית. אין לי מושג מי נמצא בכתובת שאליה הוא נוסע, אבל יש לי השערה. אני מניחה שזו עוזרת המאמנת של הבת שלו, זו שמסיעה אותו בכל פעם מהאימון.

זה מטריד אותי, אבל לא יותר ממה שאני מוטרדת בתקופה האחרונה. 

מעבר לכך? אני כל כך כועסת ופגועה ועייפה וסחוטה שאני מתחילה לקלל. ואני לא אוהבת את עצמי ככה. אני בכלל לא אוהבת את עצמי כפי שאני בתקופה האחרונה- מדוכדכת, כאובה, כעוסה.

הכל התחיל כי קניתי לחם מחמצת בסופר- בכדי לטעום ולנסות.

למעשה הכל התחיל כשבכלל התחלנו להיפגש ואני אמרתי לו שאני לא רוצה ילדים ואין בכוונתי לטפל בו. אני לא פלורנס נייטיגל אמרתי לו, כמה פעמים.  מאז ועד היום עברו כמה שנים שבמהלכן הפכתי למעין סוג של אם המטפלת בילדה. כל מה שלא רציתי בו הנה התגשם.

נחזור להיום- בצהרים הוא אמר לי- "הלחם חמוץ. אל תקני לי עוד לחם כזה" ואני עומדת ליד הכיור שוטפת כלים.

("לקנות לו"???!!!) עמוק בלב מהדהדת הצעקה שלי, ואני מתאפקת.

עניתי שגם כך אני מתרוצצת בקניות כל הזמן אז אני מנסה לראות אם אני יכולה לחסוך לעצמי את ההתרוצצות הזו.

בין לביני רתחתי- לקנות לו.

הוא לא שאל מה קרה שקניתי את הלחם הזה, הוא לא שאל האם טעים לי. אני לא פקטור במשוואה הזו. הכל עוסק רק בו.

אז תלכי לסופר ליד הבית ותחסכי לך את הנסיעה הוא אמר, אז אני גם יכול לעזור לך.

מתי התלוננתי על הנסיעה? ובמה בדיוק תוכל לעזור לי? בלסחוב לחם?

הוא הסתובב ושמעתי את דלת חדר השינה נטרקת. אחרי כמה דקות הוא יצא מהחדר ונכנס להתקלח.

בינתיים, אני שחשקה נפשי בשתיה קלה ולא רק במים (כן, כן אני שותה את המשקה הקלוקל הזה ששמו בישראל הוא דיאט קולה) ועוגיות לתה, אספתי את עצמי ונסעתי לסופר. כן, אפילו קניתי לחם בשבילו.

כמה דקות לאחר שחזרתי, הוא יוצא מהחדר, לבוש, לוקח את התיק שלו, מזמין מונית ממלא בקבוק מים ויוצא.

לידי, בטלפון לתחנת המוניות, הוא אמר את הכתובת שאליה הוא רצה להגיע.

אני משערת שזה אליה.

טוב לפחות אולי היא תיתן לו קצת סקס. וגם ארוחת ערב.

אחר כך, היא גם תעשה לו את הקניות.

אני כבר לא יכולה להזדיין איתו, גם לא לעשות אהבה, או סקס או איך שלא יקראו לזה.

אני המטפלת שלו.

שעה אחרי שאנחנו חוזרים מהסופר וכבר כל המוצרים נמצאים במקומם על המדף (רובם בכולופן, לחלק מהם לא ימצא מקום במשך שבועות), אני מתחילה לעשות רשימת קניות חדשה. כל מה שהחסרתי מהרשימה בפעם הקודמת, כל מה ששכחתי להוסיף אליה, וכל מה שלא ראיתי/לא קניתי/לא היה.

יומיים לאחר שהזמנתי את רשימת הספרים באינטרנט וכבר נשלחה אליי הודעה במייל שההזמנה באיסוף, אריזה ומשלוח, אני מתחילה להוסיף לעגלת הקניות עוד ספרים.

ככה זה.

הרשימות עומדות, נבנות, גדלות וממתינות עד לרגע שבו אחליט שדי, זה הזמן הנכון לשלוח אותן אל החלל החיצון לביצוע הקניה.

הלוואי והיו לי רשימות נוספות כאלו שבכזו קלות- בלחיצת כפתור ממש אוכל להשתחרר מהן כל כך בקלות.

אני יכולה לעשות רשימה של דברים שהייתי רוצה לעשות אבל אני לא (מכל מיני סיבות כאלו ואחרות);

אני יכולה לעשות רשימה של מי שהייתי רוצה/יכולה להיות אבל אני לא (מכל מיני סיבות כאלו ואחרות);

אני יכולה לעשות רשימה של כל התחביבים שאני מונעת מעצמי ליהנות (מכל מיני סיבות כאלו ואחרות);

אני יכולה לעשות רשימה של כל הפוסטים והכתבות שאני כותבת בראשי אבל לא מפרסמת (מכל מיני סיבות כאלו ואחרות);

אני יכולה לעשות רשימה של מקצועות וקריירות, שאליהם יכולתי לפנות, אבל לא (מכל מיני סיבות כאלו ואחרות);

אני יכולה לעשות רשימה על רשימות (אני טובה בפנקסנות עצמית! אחלה מנהלת חשבונות);

אני יכולה לעשות רשימה של סיבות ותירוצים עבור כל אחד מהסעיפים שמופיעים למעלה- אבל גם זה לא (מכל מיני סיבות כאלו ואחרות).

האמת, עכשיו כשאני חושבת על כך- אם אעשה רשימה של כל הסיבות התירוצים העיכובים והעכבות שהיו בדרך משם לכאן, ולמה לא נעצרתי בנקודות מסוימות, ולמה כן עצרתי במקומות אחרים, ולמה בכלל נחסמתי (בכל המקומות), אם אעשה את הרשימה הזו אז :

א.      היא תהיה באורך הגלות, מזל שמעבד התמלילים סופג הכל;

ב.      אשתחרר מכל החסימות, העיכובים, העכבות, התירוצים, העיצורים והמעצורים.

אז למה אני לא עושה את זה?

כי אחרת על מה יהיה לי לבכות?

איך אבסס ואיך אנציח את הרגשת הלוזרית שלי?

משהו אחר אני לא יודעת להיות. מעולם לא הייתי ובקצב הנכחי, אין לי כוונות אמיתיות.

אני יודעת שזה נשמע כמו פוסט של מסכנות, ויכול להיות שכן זהו פוסט של מסכנות.

***

אחרי למעלה מארבעה חודשים של בטלה כפויה וכואבת, כאשר אני דואבת, הן נפשית והן גופנית, כשתחושת הערך העצמי שלי נמוכה, אפילו לכתוב באופן ציבורי אני כמעט ולא יכולה (מסיבות פנימיות לא ברורות), אני כמעט יכולה למצוא צידוק והצדקה לכך שאני סוג של כמעט מסכנה.

***

אני רוצה לכתוב יותר.

אני רוצה לכתוב יותר באופן ציבורי, אני רוצה לכתוב ליותר אנשים, אני רוצה להגיע ליותר אנשים. אני כבר לא רוצה להיות חבויה.

אני רוצה לקבל תהודה.

אבל: 

המחוייבות מפחידה אותי.

אם אכתוב בצורה קבועה, אצטרך להשקיע בישיבה מול מחשב יותר זמן, הן בכתיבה עצמה, הן בתגובות שאולי יהיו לי. ואז עולים הספקות:

• אני רוצה לשבת פחות מול מחשב.
• אני רוצה לעבוד יותר בחוץ, בשמש, או בעננים, באוויר בחוץ, ולא במשרד או בבית, להיות יותר בתנועה (בתנאי שמישהו ישלם לי את הדלק!)
• ואולי לא יהיה לי מה להגיד כל הזמן?
• ואולי אפאחד לא ירצה לקרוא אותי?
• מי אמר שאני כל כך טובה? אם הייתי כל כך טובה – היו מגלים אותי מזמן!

הפחדים הללו הם תירוצים – השאלה האמיתית היא- מה יקרה אם אתגלה כהצלחה – אפילו לא מסחררת, אבל הצלחה, כמה מחוייבת אוכל להיות? כמה אוכל למשוך ולהמשיך? ואולי כל זה יתגלה כעוד גחמה רגעית שלי? ואולי לא זה מה שבאמת אני רוצה?

כן אני יודעת שאני מתחבאת ולא דוחפת את עצמי, אבל בזה אני כל כך טובה. אני יודעת שמה שאני צריכה לעשות- במקום לחכות שמישהו ייתן לי במה, אני צריכה ליצור את הבמה בעצמי.

***

 חוט המחשבה נקטע לי, ובכלל אני לא יודעת איך לסיים את מה שהתחלתי לכתוב.

***

זהו פוסט אולי של מסכנות, אבל לא של רחמים עצמיים. מעין סוג של הגיגים ביני לביני שהחלטתי לשתף את הקוראים שלי (מי שעדיין קורא כאן).

זה לא פוסט אחד, אלא שניים כך זה נראה או חמישה. 

הרשימה ההיא עוד תגיע. גם זה של מה שהיתי רוצה ללמוד.

***

אני נוראה.

***

מישהו מצא כבל הנעה עצמית? אם לא, אז שימורי מוטיבציה יכולים לעזור כאן מאוד. 

יום ג' אחה"צ.

שקט בבית. התריסים והחלונות פתוחים לרווחה, הבית נקי (המנקה עברה כאן הבוקר), השמים כחולים כחלום, אין כמעט עננים שמכסים אותם. שקט.

עד שהגעתי לבית הזה שמעתי והקשבתי למוזיקה כמעט ללא הפסק. כשאני איתו- איני יכולה להפעיל את המוזיקה כפי שהייתי רוצה ורגילה. זה מוציא אותו מהריכוז המועט שלו.

כשהתרוממתי מהמחשב לכיוון המטבח לסדר את הכלים השטופים והנקיים וללכלך מחדש (פשטידת בטטה או עוגיות טחינה?) עצרתי לרגע ושאלתי את עצמי האם להפעיל את הנגן. לא משהו בומבסטי- עדיפות לקלאסית קלה ורגועה. ואז עלתה מוזיקה אחרת- ציוצי הציפורים מהחלונות. הכביש המרוחק נוהם את נהמתו ופה ושם מטוס נוחת מרעיש ברעמו, אולם על הכל שירת הציפורים המעופפות ומקננות על הפיקוסים בגינת הבניין (אוי לרכב שחונה בעונת המעבר) שירתן של היונים, הדרורים, העורבים ואפילו השלדגים המגיעים לכאן משום מה. על הכל מאפילה שירתן של הציפורים וכל עוד השמש לא שקעה לחלוטין ושירתן נדמה להלילה (עד התעוררותם של העטלפים) אין לי השביל מה להפעיל מוזיקה אחרת ועשה ידי אדם.

החתולה מתרוצצת מחלון לחלון, הדיאטה שאנו עושים לה, משפיעה עליה והיא הרבה יותר תנועתית לשמחתנו, קרניים אחרונות נכנסות אל הבית מציירות האור מופז על קירות המרפסת והסלון. קולון הציפורים מתכנסים לאיטם אל תוך עצמן, והקור מתגבר.

בקרוב אומר להן לילה טוב. 

השגרה היומיות של החיים- בית, עבודה (משעממת נורא), עבודה בית, סופשבוע עם הילדים, סופשבוע בלי הילדים, הצורך לבשל, לערוך קניות, כביסה, כתיבת הסמינריון שלי (בהנחה שתתקבל הצעת מהחקר), חיפוש עבודה חדשה (איך, כשאני לא יודעת מה אני רוצה), ומעל הכל- החום הנורא הזה, כל אלו גורמים לי לאבד את תחושת האני העצמי שלי, כפי שאני מכירה אותה.

הפכתי להיות עקרת בית בורגנית ומשעממת.

אני מגיעה הביתה ומאבדתהיכנשהו בדרך  את תחושת הסקסיות הנשית (שכל כך חשובה לי). מחשבת מה להכין למחר לצהרים, או להיום לארוחת הערב, איזה מטלות מחכות לי לעשותן, ומה אני יכולה לדחות לאחר כך.

הרומנטיקה וההתרגשות מהאיש והזוגיות הולכת לי לאיבוד ואני עצמי אבודה, נשמטת לי מהידיים. זה לא שאני לא רוצה, או רוצה פחות.

פתאום אין לי כוחות, שמחת החיים נעלמת לה, ואני נאחזת בה בשתי ידיים, מגרדת בצפרניים.

בלילה לתוך המיטה נזרקת באפיסת כוחות, שומעת את עצמי אומרת משפטים שמעולם לא תיארתי לעצמי שאומר, הופכת להיות אדם שמעולם לא רציתי להיות וזה קשה לי.

שארית החיות נסחטת ממני, נפרסת ממני בפרוסות דקות של חיי יום-יום בורגניים להפליא, חלומה הרטוב של כל אישה ואם בישראל.

ביחד עמה, מתפוגגת ממני שארית המוזה, הכתיבה והיצירתיות, החדשנות השוּנוּת.  

אני כואבת את כאבה של סירנת הים, שחלמה לבוא בין אנשים בקהל אדם וויתרה לשם כך על זנב תפארתה, הייחוד שלה, ונותרה עם לב שבור וגעגועים לאין נשוא, לאנשיה, למקור מחצבתה, ללא אפשרות לחזור למי שהייתה.

את כאבי הבדידות המרתי בחיי שיגרה קטנים ונינוחים. ולא שרע לי, ולא שלא חפצתי, ולא שאינני חפצה, ולא שלא ידעתי מראש  על מה אוותר ובתמורה למה.

רק קיטור אני מקטרת, פורקן פורתא קל,

ולתוך חיי אני שוב נמוגה.

זה תמיד קורה בשבוע הזה של החודש.

כל הרגשות אני מצליחה לא להרגיש במהלך החודש צפים ועולים ביתר שאת.

הדמעות ממהרות לזלוג, ואני כולי אחוזה לפותה בכאב נפשי שאינו מרפה ולו לרגע קל.

אני שונאת את העבודה שלי, קשה לי עם עצמי, ואני לא יכולה עם האנשים שסובבים אותי.

שאריות הריכוז חסר הקשב שלי הופכות לאבק ואיני מצליחה לבצע שום מטלה עד סופה בלי לפספס משהו. אפילו האוכל שאני מכינה לא יוצא טוב.

בכל פעם שזה קורה, אני יודעת שהנה הגיע השבוע הזה.

זה שיש לרגשות הללו צידוק פיזיולוגי אינו הופך את הרגשות האלו לפחות אמיתיים, הדמעות לא רטובות פחות, השעמום הקיומי לא נעלם, והשנאה העצמית אינה חסרת בסיס..

ההסבר הנעוץ בקללה התנכית, לא ממציא את כל זה מחדש, הוא רק מעלה אל פני השטח את מה שאני מצליחה להסתיר מעצמי רב הזמן. הוא מחדד את עוקצם של הפחדים והחששות, הריקנות התהומית הופכת ריקה יותר – אם אפשרי דבר אשר כזה, והתהיות העצמיות- של בשביל מה אני כאן, מה התרומה הגדולה שלי לאנושות ומה המטרה בכל הדרך הזו שאני עוברת, רק מתחזקות. ממילא אלו שאלות שאני שואלת את עצמי כל הזמן, אבל דקירתן פחות כואבות בשאר ימות החודש.

אז ריק לי ומשעמם, במיוחד כשיש פרוייקט לא מלהיב במיוחד בעבודה שאינו מעסיק לי את המחשבות, אלא רק את האצבעות, והריכוז שחלש כבימים כתיקונן בכלל נעלם לכדי עבודה מונוטונית ומרדימה.