צמח בר

השלושה ביולי 2016

תולשת דפים מלוח השנה.

עוד יום עובר, עוד חודש עוד שנה.

עוד מעט אני שלוש שנים כאן - במקום העבודה הזה.

פורחת ועולה, אוהבת את המקום למרות המשכורת הלא גבוהה.

לא מרגישה מנוצלת למרות העבודה הקשה.

מרגישה מוערכת ונאהבת.

תליתי צילומים שלי כאן במסדרונות, תמונות שצילמתי ופיתחתי בענק (מטר על שבעים ס"מ, זה לא קטן....)

הסמנכ"ל מסתכל עליי בגאווה ואומר - עכשיו קחי טוש וחיתמי עם השם שלך, מה זה הצמח בר הזה שאת חותמת איתו.

אני מביטה עליו ובראשי מתרוצצות המחשבות.

האם אני עדיין צמח בר?

אותה אחת שלא מצאה את מקומה בינות מקומות ואנשים, בינה לבין עצמה?

מי אני היום?

בעוד חצי שנה אחגוג 50 שנות קיום.

יובל שנים.

מעגל שלם של חיים.

חבריי לתיכון כבר החלו בסבב החגיגות, ואני איתם, כחלק אינטגרלי. הצעירה בחבורה.

מעולם לא הרגשתי שייכת, וגם שם, לא תמיד ברורה.

ובכל זאת, מוצאת את מקומי גם שם איתם - הם לא מוותרים עליי ואני לא מוותרת עליהם.

אולי רק מדי פעם.

לשם האיוורור מהחגיגה המתמדת.

בחודשים האחרונים מוצאת את עצמי צומחת ופורחת מחדש מבין האפר וההריסות של מי שהייתה.

מי שכבר לא תהיה.

אני היא מי שתמיד הייתה, רק נכלאה מאחורי חומות של פחדים וכעסים וחששות וחינוך ןלןסר ביטחון והשד יודע מה.  

עומדת במסדרון, נועצת מבט בתמונות.

זה לא אותו הדבר, אותה התמונה על מסך של מחשב, ותלויה על קיר, פרושה בענק.

זה ואו, עוצר נשימה.

מהופנטת, שוקעת לתוך התמונה.

חברה עומדת לידי, אני יכולה לבהות בתמונות שלך כל היום, היא ממלמלת לעברי.

היא לא יודעת שזו מחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לצלם.

במשך יום העבודה עוברת מדי פעם בפעם ליד התמונות ולא יכולה לעצור את חיוך הגאווה.

חיוך ההנאה.

הן באמת תמונות טובות.

גם אם לא הייתי אני זו שצילמה אותם.

הן גורמות להתרחבות של הלב רק מהתבוננות בהן.

אני עדיין צמח בר, אבל לא רק.

כמה הרבה בגדים, כמה הרבה תכשיטים, כמה הרבה נעליים, כמה הרבה ספרים, כמה הרבה אקססורי'ז, כמה הרבה גאדג'טים, כמה הרבה תמונות, כמה הרבה טיולים, כמה הרבה חפצים, כמה הרבה חברים, כמה הרבה פוסטים, כמה הרבה עיסוקים, כמה הרבה אוכל, כמה הרבה אנחנו אוספים סביבנו, כמה הרבה מכל דבר...

ובכל זאת, אנו מסתובבים חסרים, חשים חסרי כל, עניים, לא מסופקים, רוצים עוד ועוד, חשים ריקים ומרוקנים, מתאווים לעוד דבר מה, בריצה תמיד אחרי הדבר הבא.

ציטוט מתוך מייל שאני כותבת במקביל כרגע, לחבר שאין לי דרך לתאר את החברות בינינו, מבלי להישמע שמאלצית:

זה העידן שאנו חיים בו. 

החיפוש אחר הריגוש המתמיד. 

הכל צריך להיות מהמם, משגע, נפלא, מטרף, סוף הדרך, חבל על הזמן, ואו! , פיצוץ, בום לפנים, ועוד כל מיני מילים גדולות. מה גדולות? ענקיות!

שכחנו איך זה להרגיש "בסדר", "טוב". 

הכל חייב להיות מגה-משהו. 

מה רע בלהסתפק במה שיש?

להסתכל על כל דבר שאנחנו עושים ולו השיגרתי ביותר בעיניים מתפעלות של תייר ולהינות מעצם ההוויה.

להיות כאן ועכשיו. נוכחים.

להינות מהרגע ולאמר תודה.

גם על מה שיש, גם על מה שאין. גם על מה שהיה ועל מה שכבר לא יקרה.

על הכל, בלי לעשות ספירה.

ולמען הסר ספק- גם אני נפלתי ואמשיך ליפול במלכודת של "כמה הרבה...אני צריכה עוד"

***

אני מתחילה בנסיגה, משתבללת לאיטי לתוך עצמי, מתכנסת לתוך הדממה. שומרת על שקט. עסוקה בעצמי, שומרת על משאבי זמני ונפשי.

לא יודעת אם אין לי לתת או שכבר לא בא לי לתת, כך או כך, התוצאה היא אותה השורה התחתונה. כרגע, אני לא בנויה.

ולאחר ארבע שעות יצאתי מהבדיקה. כולי עדיין מטושטשת, מעפעפת, מנסה להתמודד עם הטיפות להרחבת האישון. תאמינו לי, אולטרסאונד באישון, הרבה פחות כיף מאשר אולטרסאונד ווגינלי.
בדרך לחניון, צ'מעו, התלהשומר הזה...עשרים דקות הליכה מהחניון אל מכון הבדיקה...אז בדרך לחניון, עובר לידי רכב ובדרך לחניה הנהג צועק לי ברוסית, "ידה, ידה, קרסביצבה בלה בלה בלה".

אחר נעצר ושואל, "את מבינה רוסית?"

"לא", נדתי בראשי.

"אמרתי שאת יפה מאוד"

"חבל שאני לא אראה אותך שוב" הוא אומר, וממשיך לחניה.

"לא", אמרתי, "אבל תודה" והמשכתי ללכת.

***

למה סגרתי את הפייסבוק?

כי נהיה לי צפוף.

הפייסבוק משמש לי כלי. הוא נועד למטרות מסויימות.

כערוץ מידע ואיפורמציה- אני הרי לא קוראת או שומעת או צופה בחדשות;

להגיע לאירועים מעניינים;

אבל,

אני לא מפרסמת או מספרת לכל העולם מה אני עושה ואיפה אני נמצאת בכל רגע נתון. לא כל מי שאני מכירה
בפועל, חבר שלי בפייסבוק. אני לא משתפת בריגשותיי קבל קיר ופייסבוק. אני לא. פשוט לא.

וכשהתמונות שאני מעלה, נגנבות ע"י אחרים, בלי לתת קרדיט;

וכשהתמונות שאחרים מעלים...איך לאמר זאת בעדינות...לא מגיעות לרמה ראויה.

וכשמישהו הפסיק להיות חבר פייסבוק שלי רק בגלל שלא עשיתי לו לייק בבלוג שלו, או לא כתבתי לו יומולדת שמח על הקיר.

וכשאנשים מחו"ל שאני עובדת איתם ומולם, מתקשרים אליי ואומרים לי "ראיתי את הפרופיל שלך בפייסבוק,
את מאוד יפה"

וכשאני יוצאת לעשן, פותחת את הפייס דרך הסלולרי, ומגלה שאין לי שם מה לעשות, לקרוא, לראות, ללמוד.

וכש....עוד כל מיני דברים בדומה, אני מתחילה להרגיש חנוקה. ומתחיל להמאס לי. ואני משועממת.

וכך עוד לפני יותר מחודש הגעתי להרגשה שדי ונגמר. ואולי הגיע הזמן לאיזה פסק זמן. אולי כדאי שאני אתגעגע. שארצה שוב לבדוק מה קורה בכפר הקרתני שנקרא פייסבוק. לחפש אירועים וחוויות וטיולים.

אולי.

בינתיים אני שבעה.

ואת חדוות הכתיבה...טוב, נו....תמיד אהיה צמח בר.

גם אם אני רק מצלמת.

רגע לפני היורה.

 הולכת לבדוק ברבנית האם כתבתי בעבר משהו שנזכרתי בו כשהייתי בקוס.  

לא זוכרת מי זה, ולא זכרתי את הסמס הזה בכלל...
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=11222&blogcode=10285419

יום חמישי בבוקר, לא מצליחה להתעורר, כאילו לא היה יום כיפור אתמול ולא עשיתי מאומה.

מאחרת לעבודה בשעה ורבע. ממילא אין מי שמפקח על השעות שלי. הכי חשוב להם שאני מגיעה והעבודה נעשית.

הרבה עבודה. הרבה בעיות תקלות ובלת"מים. אני צריכה לפצות על ימי החופש של החגים. מרבית העבודה שלי נעשית מול חו"ל ובדרכי העולם ואינה נחה בזמן שאנחנו חוגגים ולועסים עם משפחותינו.

אישמרחוק לא מתקשר ולא משאיר אות וסימן.

מסיימת יום עבודה, גם עם האיחור, עדיין דפקתי שעות נוספות.

אור של בין ערבייים סתווי. ענני הנוצה שבשמיים נצבעים כתום-ורוד באורה של שקיעה. תוך כדי נהיגה מחליפה משקפי שמש למשקפי הראיה. השמש כבר לא מסנוורת כל כך. 

תוהה לפשר העובדה שמתישהו באמצע היום חלפה מחשבה בראשי "הייתי שמחה אילו הכלבה שלי הייתה כאן עכשיו. לא משהו ספציפי, רק שתהיה כאן".

לא היה לי עם מי לחלוק את התחושה. 

עכשיו כשיצאתי מהמשרד, ואני כבר בדרך הביתה, אני כבר לא רוצה אותה לידי. שילחתי אותה לדרכה. היא תחזור אליי כשתהיה מוכנה ויכולה.

נוהגת בדרך הביתה, אחוזה בשרעפים, הכבישים לא עמוסים יחסית.

אני כבר מבינה שאת השלב הנכחי של המסע שלי, אני עושה ואעשה לבד. בלי עזרה ובלי הנחיה. בלי מי שילווה אותי ויחלוק איתי את חוויות הדרך. אני כבר ילדה גדולה. גדולה מהחיים עצמם.

חבל, לדעתי אלו יהיו החלקים המעניינים של המסע דווקא משום אין לי מושג איך להגדיר את השלב הזה במסע ומה היעדים שלו. 

תוהה לפשר המלנכוליות שלפתע נפלה עליי בלי שום סיבה.

מה שטוב בלעבוד באחת מחברות התחבורה הגדולות ביותר בארץ, אם לא הגדולה ביותר, הוא שאת המגבים לאוטו הפרטי הקטן שלי, מביאים לי למשרד במחיר של עשרים ש”ח במקום בשבעים, מחיר המציאה שהמוסך המטפל הציע לי בהודעת סמס, דבר טוב נוסף הוא שלהרכבה שלהם התנודב אחד המחסנאים/ המכונאים.

עכשיו אני בדילמה האם מה שעשיתי הוא מוסרי.

***

נפתחת לך דלת, אתה מציץ החוצה ואומר, יש רוח בחוץ, אני לא יוצא, וסוגר את הדלת.

נפתח לך חלון, אתה מציץ שוב ואומר, קריר בחוץ אני לא יוצא ומגיף את החלון.

זמן מה לאחר מכן, נפתחת לך דלת נוספת, אתה מתקדם לעברה ואז אומר, מעונן בחוץ, אני לא יוצא וטורק את הדלת בבעיטה.

ושוב חלון אחר נפתח. אתה מוציא את האף שלך החוצה ואומר יש ריח של גשם, אני לא יוצא ומגיף את החלון.

כך עובר הזמן, ועל כל דלת או חלון שנפתחים אליך אתה מוצא סיבה אחרת למה לא לצאת החוצה ולהישאר בגומחה הקטנה, הצרה והלא נוחה שבנית לעצמך. 

בסופו של דבר כבר לא תהיינה דלתות שיפתחו עבורך וגם לא חלונות, ותישאר לבד עם עצמך ואולי אז תבין שלמעשה עשית את הבחירה שלך להישאר בכלא שאתה בנית סגרת ונעלת במו ידיך שלך. 

***

השם הפרטי שלי קצת מיוחד. הוגים אותו אחרת מאשר שמות דומים. אנשים בדרך כלל מתקנים אותי ואז נעצרים כשאני מסבירה שזה אחד מהשמות היחידים ביהדות שאין להם פירוש.

משמעות יש לו, כי זה השם שלי, אני מקפידה להדגיש, אבל פירוש אין.

ואו, זה נורא קשה לחיות עם שם בלי פירוש, אמר חובש הכיפה השחורה ששמע את ההסבר המדוקלם שלי השבוע.

למה? שאלתי.

השם שלנו מייצג את המהות הפוטנציאלית של החיים שלנו. זה משהו שניתן לנו מלעלה כשאנו נולדים. סוג של הכוונה לאן החיים שלנו יכולים ללכת.

אני מחייכת אליו ואומרת, אם כך אני במעלה גבוהה יותר מכל אדם אחר- לי ניתנה הבחירה, לא רק בין טוב ורע, כמו כל אדם מן הישוב, אלא אני גם יכולה לבחור איזו מהות איזו משמעות לצקת אל תוך החיים שלי, שלא כמוך.

***

זה הכל עניין של בחירה.

דלת , מהות וערכיות.

אני במצב כלכלי לא טוב.

לא זה לא הביטוי הנכון לגמרי. מאז גיל שש עשרה, מזה שלושים שנה אני במצב כלכלי לא טוב. עכשיו אני במצב כלכלי גרוע. ככה עוד לא היה לי, והיו לי כבר כמה משברים, אבל כזה עוד לא היה.

שתי הלוואות מהבנק, הוצאות יותר מהכנסות, חוץ מהעבודה הקבועה שלי אני יכולה לעשות עבודת סקרים טלפוניים, אבל זה קורע אותי גופנית ואני נגמרת. מנסה למצוא עבודות תרגום, אבל כאלו או שאני לא מוצאת, או שאין בנמצא.

לא אני לא מסכנה.

האדון שלי החליט להתערב בנושא, ולתפוס פיקוד גם על האספקט הזה בחיי. בכך למעשה הוא מגשים לי חלום חיים, ישן נושן. שמישהו יתפוס פיקוד עליי, שינהל אותי. זה מה שרציתי מתמיד. שיאמר לי מה לעשות. שיתן לי הוראות. השאלה, אומרת שוגר, מה יקרה כשהוא לא יהיה שם. נכון לכרגע, אני עונה, כל מה שאני רוצה זה שהוא ישאר.

הרבה מהבעיות ומהדברים שמחכים לטיפול הם תולדה של ההפרעה, ה- ADHD. זה לא תירוץ, זו סיבה. בנוסף לעובדה שבשנים האחרונות הפסקתי להלחם ופשוט נכנעתי, מיואשת, הפסקתי להילחם כנגד עצמי, הפסקתי להשתמש במנגנונים שעליהם נשענתי עד לשנים האחרונות. אני פתאום מבינה יותר ויותר, כמה רמת ההפרעה שלי גבוהה ביחס לאחרים שלהם יש גם ADHD. כמה הצלחתי להתמודד יפה עד השנים האחרונות, עד שהרמתי ידיים.

אם כבר אני עושה משהו, אז עד הסוף, לוקחת אותו באקסטרים, לא?

הייתי בשישי האחרון בהרצאה על ADHD  במבוגרים, לא שהם חידשו לי משהו, אולי רק חידדו, וקיבלתי עוד כמה לינקים למאמרים ופורומים שאני יכולה לקרוא בהם. אני מבינה שאני צריכה גם טיפול התנהגותי, ולא רק את הכדורים שאני לוקחת. אבל משעשע או לא, הדברים שהאדון שלי עובד איתי עליהם, כמו שליטה בהתפרצויות רגש, זה חלק מהטיפול ההתנהגותי שהם מציעים למבוגרים בעלי הפרעות קשב וריכוז, שאצלי זה מופיע בליווי של ה- H – ההיפראקטיביות, האימפולסיביות, הנמהרות.

זה לא פוסט קוהרנטי במיוחד.

בוקר ואני חצי אפופה- כן, מסתבר שגם זה תסמין ל- ADHD- קשיי הירדמות, שינה לא רגועה, והתעוררות קשה.

מה רציתי לאמר?

שאני עייפה. לאו דווקא פיזית, אלא נפשית,רגשית. רוצה למצוא את הפינה הקטנה שלי, לא רק מבחינת מגורים, אלא גם מבחינת תעסוקה ופרנסה. מקום שאהיה נלהבת אליו, לעסוק בו. לא מחפשת להתעשר או משהו כזה, אם כי, זה יכול להיות נחמד. אבל משהו שאוהב. שישמח אותי. אני מניחה שיהיו עליות ומורדות, וזמנים קשים. אין טוב בלי רע. אבל הייתי שמחה לקצת חסכונות, קצת אוויר לנשימה. קצת להרשות לעצמי דברים בלי להיות חנוקה.

קצת...משהו.

מסכנות של בוקר.

משחררת מילים ומחשבות. תהיות ורציות.

אני רוצה.

כן, אני רוצה.

את הפינה שלי אני רוצה.

מגורים

תעסוקה

אחר כך נדבר על הלאה.

שנתיים ומשהו לאחר שהשתחררה מהצבא האחיינית שלי החליטה סוף סוף, ויצאה לטיול הגדול של אחרי הצבא והיעד - ניו זילנד. 

עוד לפני שהיא נסעה, אחותי, אמא שלה, התגעגעה והחלה לתכנן את הנסיעה שלהם לבקר את הילדה. 

בדחילו ורחימו פנתה אליי והתייעצה, איך להציג את הטיול בפני בעלה, האם יסכים להיעדר מהמשרד לעשרה ימים-שבועיים ומה לעשות עם הכלב, הרי בפנסיון היא לא רוצה לשכן אותו לכל כך הרבה זמן. 

מה הבעיה עניתי. בעלך לא יכול לאמר לך לא, ואני אבוא לטפל בנבחן הקטן. 

ברצינות?! היא שאלה, לא מאמינה. 

כחודש לאחר שהאישה הצעירה נסעה, נסגרה הנסיעה של הוריה אליה, לא לעשרה ימים-שבועיים, אלא לשלושה וחצי שבועות. 

ואני מוניתי כאחראית על הדירה, הרכבים והיצור הקטן שמעצבן את השכנים. 

ביום שני אחר הצהריים הורדתי אותם בשדה התעופה, שניהם מתרגשים, היא לא מסווה, הוא לא מודע (או לא מודה) לתחושותיו. 

הדירה שלי, למעט סופי השבוע שבהם החייל הקרבי מגיע וביקש (כצפוי) את הבית לעצמו.

אני לבד כאן, בדירה הגדולה, רק עם שלל מכשירי תקשורת אלקטרוניים, טלוויזיות, מכשירי רדיו, והכלב הנבחן שמקבל את פניי בברכה כמו הייתי זכר האלפא של העדר שלו. 

זה לא דבר קל להיות לבד, גם אם זה בכוונה תחילה. 

אני יכולה למלא את השעות הריקות והשקטות בשיחות בטלות עם חברות, לצפות בטלוויזיה, ובערימות הסרטים שהושארו עבורי, אני יכולה לדפדף בלי סוף בפייסבוק ובכל מיני פורומים ואתרים. 

אבל לא, בחרתי בשקט שלי. 

לא הייתי לבד עם עצמי ליותר מכמה שעות בודדות, כבר שנים, מאז שחזזרתי לגור עם אמא בפעם הקודמת, עוד לפני שהכרתי את ו.ו.ס (וודרו וילסון סמית- הלשעבר האחרון בסידרה נכון לכרגע) ומאז עברו הרבה מאוד שנים. יותר מדי. 

אני צריכה את הלבד הזה. 

הייתי זקוקה לו מזמן. 

לחזור לעצמי בלי הקליפות. 

בחרתי להתקלף מהמסיכה שעוטה את פניי מדי יום ביום, עד שהכאב של חבישתה הפך להיות בלתי נסבל. 

כשנכנסתי לדירה משדה התעופה, התנגן ברדיו שהושאר פועל, שיר שגרם לי לבכות, סוף סוף הדמעות יורדות, נשענתי על הדלפק, והקשבתי לו עד סופו, כשדמעות זולגות ללא הפסק, זולגות ומטהרות. 

לאחר מקלחת הדמעות, חשתי קלופה, עירומה, וכל אותו הערב לא הפסקתי לכתוב. 

כתבתי, בלי הפסק, המילים זורמות. 

מפסיקות לאתנחתא ושוב חוזרות. 

כתבתי כמו שהתגעגעתי לכתוב. 

***

הפוסט הזה נשמר בטיוטות.לא להביט בו.

***

זה כבר ערב שלישי שאני כאן.

עכשיו יש גם וייפיי בדירה, ואני יושבת מול הלפטופ של העבודה, ומתחילה להסתגל לסביבה.

עם המחשב שבכאן איני מסוגלת לעבוד, לגלוש או בכלל להביט בו.

לא שעם הנייד זה כזה נפלא.

מדי כמה רגע אני מעבירה בטעות אצבע על משטח המגע ולא מבינה לאן הסמן הגיע ואיך.

אבל המסך כאן יותר טוב, וכל מה שאני עושה כאן, חוזר איתי בעוד כמה שבועות למקום ששם שוכנים הספרים והכובעים שלי.

(איך כתבה לי עכשיו האישה הצעירה בוואטסאפ- "טכנולוגיה ומשפחת XXX =כישלון ופוביה אחת גדולה")

זה ערב שלישי שלי כאן, וכבר דיברתי עם יותר שכנים משדיברתי במקומות אחרים, ובהכל "אשם" הכלב.

הנבחן, שקיבלתי את הרושם מאחותי שהם לא סובלים כי הוא עושה להם חור בראש.

מסתבר שהם מקבלים אותו בהבנה, או לפחות כך הם מציגים.

זה ערב שלישי שלי כאן,

הלבד הזה עושה לי טוב.

זה לא שאני עושה דברים שונים מבדרך כלל.

טוב, נו, כן מעט. אבל בקטנה.

***

אני מרוצה.

כמו בכל בוקר כמעט, קמתי הבוקר עם שיר מזמזם לי בראש.

כל בוקר עם שיר אחר, לא ברור מאיפה הם קופצים לי לראש.

בכללי, אני מזהה את דרך החתחתים שעושה תת-המודע שלי בניסיון להגיד לי משהו בחלומות.

לא כשזה קורה עם שירים.

בדרך כלל זו רק שורה שמתנגנת לי בראש ולא יותר מכך.

את השירים, שמותיהם והמבצעים שלהם, אני מוצאת במרשתת. יוטיוב עוזרים המון, אז אני מקפיצה אותם לפרופיל שלי בפייסבוק. חברי הפייסבוק שלי  נהנים מעורך המוזיקה בראש שלי שנוטה יותר לרדיו 88 מאשר לגלגלץ )אני מקווה ומחמיאה לעצמי). חלק מהם שירים ישראליים- ישנים, וחלק לועזיים.

הבוקר קמתי עם שיר שלא הצלחתי למצוא אותו ברשת.

משהו שהולך ככה-

Sing a love song, sing a love song...

זה שיר ישן, ואין לי מושג מהו ומי שר אותו.

מאחר שלא מצאתי אותו, יוטיוב המליצה על משהו אחר.

אלבום שאני אוהבת מאוד, ואני ובערך 90% מהעולם -

למי שבאמת רוצה לדעת- wish you were here/ ping Floyd.

כמובן שלא יכולתי לעמוד בפיתוי והשמעתי אותו לעצמי.

אני לא בטוחה שזה היה רעיון טוב.

אפשר גם מעוקצצת.

מין חוסר מנוחה וציפיה לבאות.

זו לא אותה הציפיה שבה המתנתי ליום ההולדת שלי שהיה מהטובים שהיו לי אי פעם (דווקא משום הפשטות שחגגתי אותו). ליום ההולדת שלי חיכיתי להגיע בידיעה שארצה שישאר. עכשיו אני ממתינה למין משוכה שאותה אני צריכה לעבור ולהמשיך הלאה. דברים שאינם תלויים בי, ועדיין איני יודעת מה הם, ומאיזה כיוון הם יגיעו.

מגורדת. חסרת מנוחה. כשאני כאן, אני רוצה להיות שם למרות שאני יודעת שלמעשה שום דבר לא ממתין לי שם. אבל רוצה להמשיך לנוע, לא להשאר תקועה, להמשיך להיות בתנועה. רק לא לעצור.

הווינאמפ מנגן שיר של געגוע שנגן המוזיקה בסלולרי ניגן לי אותו בבוקר בדרך לעבודה. שיר שמזמן לא שמעתי. הגעגוע הזה, שכבר שנים לא חוויתי צובט במקומות שכבר שכחתי שישנם. והוא עדיין כואב.

תחושה של תלישות חופרת בתוכי, ואני לא יכולה לשים את האצבע לכנות אותה בשם או לעצור את החפירה שלה.

אני מבולבלת, לא מוצאת את עצמי, לא יודעת מה לעשות, לצאת מפה ופשוט ללכת, או לעצור לרגע למנוחה, לנשום עמוק ולנסות להירגע?

חוסר תכלית וריקנות שחורה ובכל זאת הוויה עמוקה והידיעה שיש בי מה.

בסך הכל טוב לי, זה לא רע כפי שהיה פעם.

אבל באיזה שהוא מקום עמוק בפנים ריק לי.

פעם ידעתי איך להטמיע כאן וידאו מיוטיוב.

זה היה מזמן.

http://youtu.be/H3Sg6kwpEfQ

לפעמים,

לפעמים מאוד,

את קמה בבוקר לתוך שיגרת יום קבועה וממהרת, ובכל זאת עוצרת לרגע להביט במראה,

להביט באמת, לא רק בכדי להתאפר, ואת מגלה, שבעצם,

את יפה, והעיניים שלך בורקות, והשפתיים שלך רכות, והעור שלך חלק.

ואת לא כל כך נראית זקנה כמו בימים אחרים כשאת מביטה במראה.

ואת מחייכת לעצמך תוך כדי נהיגה, ואפילו הפקקים המוזרים בכבישים, לא מוציאים אותך מדעתך.

ואת נינוחה, מתרגשת, ממתינה למשהו שאת לא יודעת מה.

ואז את אומרת משפט עמוס בכאב שהמתין במשך עשרות שנים שייאמר, ופוגעת, ונפגעת בעצמך.

ואת שוב מסתגרת, לתוך עצמך, לתוך העבודה שאת קצת דוחה, וקצת לא יכולה לעכל אותה במנות גדולות.

והילד בדירה מאחורי הקיר של החדר שלך צורח את בכיו לתוך שעת ערב, ואת מאבדת את קו המחשבה, נתפסת בכאב שלו, ואת יודעת שמה שיחזיר לך את עצמך זו הכתיבה, אבל את לא מוכנה, עדיין לא מוכנה לכתוב.

עדיין לא מוכנה להרגיש,

עדיין לא מוכנה לאהוב,

עדיין לא מוכנה לכאוב.

ואת יודעת שאת נוכחת ברגע שבו את תקועה, ולא נוכחת בשום מקום אחר, אפילו לא בתוך עצמך.

אבל את תקועה ואת לא מוכנה להשקיע את הכוחות הדרושים להשתחררות, או אולי מפחדת, יודעת שככל שהזמן ינקוף את תשארי מקובעת,

ואת שואלת את עצמך אם את כבר מקובעת, או שאת עדיין יכולה לצאת.

ואת שואלת את עצמך אם את רוצה לצאת,

ואת רוצה, אך לא רוצה להשתחרר,

והגרגרים בשעון החול שלך הולכים ואוזלים,

וכבר פחות משנה שעוד נותרה לך.

ואת לא יודעת אם זה יקרה או לא, כי את יודעת, שנה עוברת מהר, אבל כל כך הרבה יכול לקרות, שישנה את התמונה.

את מנסה להביט במראה הפנימית שלך, לצאת אל המרפסת של הפנטהאוז הפנימי שלך ולהשקיף למרחוק, ואת לא רואה.

ולפעמים הדמעות יורדות.