צמח בר

זו שנה קשה.

ידעתי שכך היא תהיה.

זו הייתה חייבת להיות שנה קשה.

כי זה כבר הסוף.

הירידה למטה עד התהום.

כי אחר כך באות ההתחלות החדשות.

והן בכלל נבנות על ההריסות של מה שהיה, ניסיון לתקן ולשפץ את מה שאפשר, להרוס את מה שלא ניתן לתיקון, ולבנות מחדש.

כמובן שלקחתי לי עזרה, אחרת מראש ידעתי, לא הייתי יכולה.

והעזרה עזרה.

הוא עדיין שם או כאן לצורך העניין, עוזר, תומך, מפרגן, נותן גב וכתף, וכשצריך גם נותן בראש. כי כזה הוא האדון.

לא ידעתי שהוא יצטרך לעבוד קשה כל כך כשביקשתי את עזרתו. בעצם לא ידעתי שום דבר.

ובעידודו ובתמיכתו, בלעדיו לא הייתי מצליחה שוב לעלות במדרון.

ומלמטה כל כך, הצעדים הראשונים כל קשים קשים, וקטנים ואיטיים.

והמכשולים שאני נתקלת בהם, מתסכלים.

שנים של הזנחה עצמית למענם של אחרים, שנים ששמתי את הטיפול בעצמי מאחור. אפילו בניירת שלי, מי פתח מעטפות של ביטוחי המנהלים שלי? מי ספר וראה שיש לי ארבעה או חמישה ביטוחי מנהלים, ועוד קרן פנסיה אחת? ועם כפל תשלןומים שלא יחזרו אליי? מי הסתכל בדוחות של הבנקים או כרטיסי אשראי? מי חישב חשבונות? טיפלתי בניירת של מישהו אחר, ולשם כך הפסקתי לטפל בשלי. ואחר כך הפסקתי לטפל בכלל. אבל במקומו באו אחרים שבהם טיפלתי. ואת עצמי הזנחתי.

והמצב הדרדר והלך.

כועסת על עצמי?

כן, בוודאי, ואני יודעת שאין שום דבר מועיל בכך.

יושבת מול המסך ופשוט בוכה.

גם בכך אין שום דבר מועיל. כן, אני יודעת.

אבל אני פשוט בנקודה עייפה ואין לי כוחות להרים את עצמי ולגרום לעצמי לחייך לזקוף כתפיים ולעודד את עצמי.

אני עייפה.

יש לכך כמה גורמים מוצדקים,

הברונכיט לא עברה לגמרי, כך אמר הרופא, ודחף לי תרופות נוספות לעוד חודש. לנקות את הריאות משאריות הדלקת, הגרון הסתום, והסינוסים המלאיםף כך הוא אמר.

בטווח הקצר הכדורים לא עושים לי טוב. מרדימים אותי, משעילים אותי (נו טוב, גורמים לי להשתעל) ואני מעוכה למדי. השיעול קורע אותי. בטווח הארוך- אני יודעת שזה עוזר לי לנקות את הריאות. אבל כרגע אני תשושה מהכל.  

עייפה גם מלהתרוצץ ולעבוד בשתיים וחצי עבודות, על מנת להשלים הכנסה, ולנקות קצת התחייבויות.

עייפה מלרדוף אחרי סוכן הביטוח וחברות הביטוח ולהתקל בחומות של בירוקרטיה מתסכלות.

עייפה מלנהל, לטפל ולדאוג לרווחתם של אחרים.

התעייפתי.

נמאס לי.

רוצה להיות קטנה.

להתכרבל בתוך עצמי לשכוח מהכל ושיטפלו בי.

***

יהיה מי שיקרא את הפוסט הזה וידאג, יהיה מי שיגיב, יהיה מי שישאל.זה יהיה בכל הערוצים המוכרים האפשריים. אני יודעת.

אבל לכל אדם יש נקודות שבהם הוא נשבר ומוציא החוצה את הכאבים שלו בצורה כזו או אחרת.

זו הדרך שלי.

אין מה לדאוג.

מחר יהיה יום חדש מלא חיוך.

בעצם למה מחר, כמו שאני מכירה את עצמי בעוד שעה שעתיים, אני רק צריכה לאכול כמה פחמימות...

ולמעשה הכתיבה עצמה מעט עזרה ואני כבר מחייכת שוב.

זה כבר כמעט עבר.

יהיה טוב, כמו שאבא שלי אמר.

נמאס לי להיות נחמדה וזמינה.

רק לאדוני אני צריכה ורוצה לענות מייד.

רק לו, ולו בלבד.

כל השאר שימתינו עד שאתפנה, אם בכלל.

אם לא, אז שיתפוצצו.

אני צריכה לזכור את הכלל.

מי אני מול אדוני;

ומי אני מול כל השאר (את זה דווקא, בימים האחרונים, קצת קשה לי לזכור משום מה).

סידרי עדיפויות זה נקרא.

יותר לא אעזור לכן לבחור מסעדה, ובטח שלא אברר אם צריך להזמין מקום, או אם אפשר להביא את הכלבה, ואם אין לך כוח לעקוב אחר ההודעות בוואטסאפ, אני בטח שלא אעזור לך בכך.

ואם פישרית צעירה, מנהלת משמרת בחב' הסקרים המגעילה פותחת עליי פה, כי הייתי שבועיים חולה ולא מסרתי סידור עבודה ולכן נמחקתי מהמצבה, אני יכולה בשקט ובביטחה לענות לה שתלך לדחוף אצבע, או את כל היד.

ואתה- כבר אמרתי לך שאני לא מעוניינת להיפגש איתך לקפה, ובטח ובטח שסירבתי שתהיה השוגר דדי שלי בכדי שאוכל לנסוע לחו"ל חמש פעמים בשנה, אז מה אתה בכל זאת מנסה? למה מי אתה, מציאת המאה?

נמאס לי להיות נחמדה.

נמאס לי לעזור לכם, כי ממילא אני לא מקבלת מכם שום עזרה.

נמאס לי לענות לכם כי זו הוצאת אנרגיה לשווא.

לפני שאני עונה, על כל פניה שלא תהיה, אני צריכה לקחת נשימה עמוקה,

לחשוב, להירגע, לזכור מי אני ומול מי אני עומדת, ולענות בהתאם או שלא.

ואם זה לא בא לכם בטוב, תתנפנפו מכאן.

(אם הבוס שלי למד שאני לא תמיד פנויה ומעריך את זה, כל אחד יכול בשקט ללמוד את זה גם).

עכשיו אני רק צריכה לזכור את זה כל הזמן, ובזמן ולא שעה אחרי.

צעדים קטנים.

צעדים קטנים.

לאט, לאט.

לקחת נשימה עמוקה.

שלום לכולם.

לוקחת בבוקר את הלפטופ לעבודה, לעידכונים ומחיקות וסתם דברים שאני לא מטריחה את עצמי מחוץ לשעות העבודה.

אפופוה עדיין, מושכת מהמגירה כבל מטען שנראה מתאים.

במשרד מפעילה את הלפטופ, מחברת למטען ואחרי חמש דקות של עבודה, המחשב כבה. בודקת את המטען, זה לא המטען הנכון.

חוזרת הביתה, מתחילה לחפש את המטען, לא מוצאת בשום מקום שהייתי אמורה. בודקת את הכבלים מסביב לשולחן המחשב (ה- PC), רואה כבל שחור שלא מחובר לשום דבר.

מזיזה את השולחן, ביחד איתו את המחשב הישן ועוד ערימה עצומה של ניירות ומעטפות שממתינה שאתייחס אליה.

מגלה שני כבלים שחורים שמצד אחד לא מחוברים למאומה, ובצד השני- לאל-פסק. יופי לי. מתי ניתקתי את האל-פסק ושכחתי לחבר מחדש?

אין לי סבלנות להתעסק עם זה עכשיו.זוכרת שהייתה אז בעיה.

עוברת בין החדרים, בודקת בכל מיני מגירות, בתיק הישן של הנישא. נאדא.

חוזרת לחדר, הכיסא עומד במרכז החדר, בין כל הבלאגן. מתיישבת עליו, חצי שרועה.

החיים שלי כזה mess שלא נדע. אין לי את האנרגיות להתעסק איתם.

(לשם כך אני צריכה להוסיף ריטאלין לקונצרטה, להצעת הנוירולוג שלי, אני אמרתי- עד כאן!)

מנסה לנשום עמוק, להירגע. איפה יכול להיות המטען של הנישא של העבודה.

מביטה בניירות הפזורים על הריצפה, המגירות שחלקן פתוחות, המיטה, וארון הבגדים.

הטלפון מצלצל, מספר חסוי. זה בטח הבנק. משתיקה את הצלצול.

מביטה שוב בארון, בוהה.

בהברקה של יאוש לא ברורה פותחת את הדלת הקטנה של הארון ושם הוא נמצא, ליד המטען של הויברטור המעוקם....

הטלפון מצלצל שוב, אני עונה. על הקו פקידת הבנק, את בחריגה. לשחרר מהפיקדון?

כמה יש לי שם?

וואלה, יותר משחשבתי. שחררי וישרי את הקו.

מקווה שאולי עד החודש הבא, אמצא עוד מקור הכנסה.

גשם בחוץ עכשיו.

איפה לעזאזל שמתי את מרשמי התרופות שלי?

מכה.

פשוט מכה.

יש ימים שאני מרימה על נס את היותי מופרעת (ADHD ברמות גבוהות מאוד).

היום הוא לא אחד מהם.

יום ראשון

לא בוקר טוב.

שונאת את שני האוטו זבל שחסמו את היציאה מהרחוב שלי, את רכב המשא הכבד שחסם את הצומת בכדי להוריד בובקאט, את הפקקים בדרך, את נהגי הקטנועים שנוסעים בין ובתוך נתיבים, שונאת את רוכב האופניים שירד מהמדרכה אל הכביש בלי להסתכל ובלי להתריע, כפי הנראה שהקסדה דמיקולו שהוא חבש תגן גם על כל שאר חלקי גופו, שונאת את הפקקים, שונאת את נהג האוטובוס שנתן לי לפנות שמאלה, את נהג הרכב 4X4 שצפר כי נכנסתי לו בנתיב, את הרמזורים האדומים, את נהג המשאית שהחליט להחנות את המשאית שלו בדיוק בנתיב הפניה שלי, שונאת את הפקקים, את נהגת הפיג'ו 308 האדומה שחתכה אותי ובסופו של דבר המשיכה למקום אחר, שונאת את הפקקים, את עצמי, את ההבנה שיש לי הפרעת קשב וריכוז וזה דפק לי את הלימודים בתיכון, באוניברסיטה, החיים בכלל את הסופ"ש האחרון, שונאת את כל העולם.

בוקר לא טוב, ישראל,

למה אני אומרת שאני מתרוצצת:

רשימת המקומות שבהם אני מבקרת לצרכי קניות שוטפות של הבית :

1. פירות וירקות

2. דגים

3. בשר ועופות

4. גבינות

5. ביצים

6. לחם

7. אגוזים ושקדים.

8. חומרי נקיון ומוצרים יבשים (סופר)

אם שכחתי משהו אני באמת מתנצלת.

רק אחרי שערכתי את הרשימה הזו, אני קולטת כמה אני דפוקה.

זהו פוסט שעוסק ברמת הקיטורים והבעיות האישיות שלי. אין שום דבר העוסק ברומו של עולם או בחזרתו של גלעד שליט או בשחרור אלף ומשהו מחבלים מהכלא.

אם מישהו זקוק לאיזושהי תובנה או תחושת התעלות או הנאה - 

לא כאן הוא הוא המקום. לא הפעם.

לכו, אני בענייני לשפוך את הלב.

***

הוא לא בבית עכשיו. רבנו לפני כמה שעות והוא התקלח, הזמין מונית ויצא מהבית. אין לי מושג מי נמצא בכתובת שאליה הוא נוסע, אבל יש לי השערה. אני מניחה שזו עוזרת המאמנת של הבת שלו, זו שמסיעה אותו בכל פעם מהאימון.

זה מטריד אותי, אבל לא יותר ממה שאני מוטרדת בתקופה האחרונה. 

מעבר לכך? אני כל כך כועסת ופגועה ועייפה וסחוטה שאני מתחילה לקלל. ואני לא אוהבת את עצמי ככה. אני בכלל לא אוהבת את עצמי כפי שאני בתקופה האחרונה- מדוכדכת, כאובה, כעוסה.

הכל התחיל כי קניתי לחם מחמצת בסופר- בכדי לטעום ולנסות.

למעשה הכל התחיל כשבכלל התחלנו להיפגש ואני אמרתי לו שאני לא רוצה ילדים ואין בכוונתי לטפל בו. אני לא פלורנס נייטיגל אמרתי לו, כמה פעמים.  מאז ועד היום עברו כמה שנים שבמהלכן הפכתי למעין סוג של אם המטפלת בילדה. כל מה שלא רציתי בו הנה התגשם.

נחזור להיום- בצהרים הוא אמר לי- "הלחם חמוץ. אל תקני לי עוד לחם כזה" ואני עומדת ליד הכיור שוטפת כלים.

("לקנות לו"???!!!) עמוק בלב מהדהדת הצעקה שלי, ואני מתאפקת.

עניתי שגם כך אני מתרוצצת בקניות כל הזמן אז אני מנסה לראות אם אני יכולה לחסוך לעצמי את ההתרוצצות הזו.

בין לביני רתחתי- לקנות לו.

הוא לא שאל מה קרה שקניתי את הלחם הזה, הוא לא שאל האם טעים לי. אני לא פקטור במשוואה הזו. הכל עוסק רק בו.

אז תלכי לסופר ליד הבית ותחסכי לך את הנסיעה הוא אמר, אז אני גם יכול לעזור לך.

מתי התלוננתי על הנסיעה? ובמה בדיוק תוכל לעזור לי? בלסחוב לחם?

הוא הסתובב ושמעתי את דלת חדר השינה נטרקת. אחרי כמה דקות הוא יצא מהחדר ונכנס להתקלח.

בינתיים, אני שחשקה נפשי בשתיה קלה ולא רק במים (כן, כן אני שותה את המשקה הקלוקל הזה ששמו בישראל הוא דיאט קולה) ועוגיות לתה, אספתי את עצמי ונסעתי לסופר. כן, אפילו קניתי לחם בשבילו.

כמה דקות לאחר שחזרתי, הוא יוצא מהחדר, לבוש, לוקח את התיק שלו, מזמין מונית ממלא בקבוק מים ויוצא.

לידי, בטלפון לתחנת המוניות, הוא אמר את הכתובת שאליה הוא רצה להגיע.

אני משערת שזה אליה.

טוב לפחות אולי היא תיתן לו קצת סקס. וגם ארוחת ערב.

אחר כך, היא גם תעשה לו את הקניות.

אני כבר לא יכולה להזדיין איתו, גם לא לעשות אהבה, או סקס או איך שלא יקראו לזה.

אני המטפלת שלו.

 האנשים כאן

כולם צבועים ואינטרסנטיים,

אני לא אוהבת אותם, והם לא אוהבים אותי.

אתה קורץ אליי ומחייך מבעד לזגוגית הקפטריה.

הכל העמדת פנים,

אחר כך אתה תלך ותרכל עלי עם אנשים אחרים,

כמו שעשית לידי על מישהו אחר.

את מחייכת אליי, ושואלת לשלום הזוגיות שלי.

אני רואה את חיוכך מגיע רק עד השיניים ותו לא.

את לא באמת מתעניינת, את אוספת מידע על אנשים.

אני לא היחידה שעוברת את התשאולים שלך.

אתה שואל לשלומי, ואם אני מרגישה יותר טוב,

חודשיים מאז שנכנסת לתפקיד ולא ערכת שיחת היכרות,

אלא רק עם מי שנאמר לך שהוא חשוב.

אחר כך אני נשאלת למה אני לא שומרת על קשר עם אנשים.

כי הם לא מספיק חשובים,

כי לא מספיק אכפת להם,

כי הם לא מספיק מתעניינים.

כולם מזוייפים, בודקים מה תג המחיר של המותג אותו אני לובשת,

חובשת, נועלת, מתאפרת.

איפה הייתי אתמול בערב, ועם מי.

האם אני נחשבת?

לאן אני הולכת.

כך הם בודקים האם אני מעניינת.

את מי באמת מעניין איך אני מרגישה,

רק אם אני באה מחר לעבודה.

אני לא רוצה,

אני לא רוצה.   

זו אני אשמה בהכל

זו אני אשמה בכך שלא היה לי כח למשוך עד הסוף,

כמעט בכל פעם,

זו אני אשמה בכך שאין לי כיוון עדיין

זו אני אשמה בכך שאני לא מוכנה להשקיע במשהו שאני לא אוהבת

זו אני אשמה בכך שאני לא יודעת מה אני אוהבת

זו אני אשמה בכך שאני לא אוהבת את מקום העבודה שלי

(לשון ההמעטה של השנה)

זו אני אשמה בבזבוז הזמן שלי

זו אני אשמה בכך שאני לא יודעת מה אני רוצה

זו אני אשמה בכך שבמשך שנים הפחתי מערך עצמי

זו אני אשמה, שוויתרתי במשך שנים על מה שמגיע לי

זו אני אשמה בכך שלא ידעתי מה לבחור

זו אני אשמה בכך שאני סובלת בכל מקום

זו אני אשמה בכך שאני לא מתחברת עם האנשים סביבי

זו אני אשמה בכך שאין לי איתם שפה משותפת

זו אני אשמה בכך שאני מרחפת בעולמות אחרים,

זו אני אשמה בכך שאני דוברת עברית שפה יפה

זו אני אשמה שאני קוראת ספרות אחרת (ולא ספרי בישול לדוגמא)

זו אני אשמה שכבר עשרים שנה מרוב אפשרויות לא יודעת מה לבחור ללמוד

זו אני אשמה שבגלל שלא החלטתי מה ללמוד, אני לא מוצאת את מקומי בעבודה

זו אני אשמה בכך שאני לא אוהבת את עצמי יותר,

זו אני אשמה בכך שאני לא אוהבת את עצמי, כפי שאני צריכה להיות נאהבת ע"י עצמי.

אני האשמה.

הכשלון צורב, כך את חשה.

את מרגישה שאת לא מספיק טובה,

את מתקפלת והולכת, מבלי להחזיר מלחמה שערה,

מוותרת ונותרת מאחור,

במקום שאת לא אוהבת,

ממשיכה לסבול

לא יודעת איך להתמודד עם הביקורת.

את לא תנסי שוב, כי את פגועה,

מפוחדת וחוששת מהתגובה הבאה,

או לעשות איזו שהיא פעולה.

לא מעזה.

לא מספיק טובה,

לעולם,

לא מספיק טובה.

לא מספיק רזה

לא מספיק שמנה

לא מספיק גבוהה,

לא מספיק נמוכה,

לא מספיק יפה,

לא מספיק כותבת,

לא מספיק מציירת

לא מספיק אוהבת,

לא מספיק שמחה,

לא מספיק צוחקת,

לא מספיק בוכה,

לא מספיק יודעת

מה אני עושה כאן, מה.

וכי מה איכפת לך איך אני מרגישה?

התקשרת לשאול?

לברך?

לאחל?

וכי מה איכפת לך כיצד אני חשה?

האם בדקת אחריי?

שלחת מכתב?

הצצת לראות?

וכי מה איכפת לך מה עובר עליי?

בררת עם חברותיי?

בדקת עקבותיי?

שלחת מלאכים לבחון במעשיי?

וכי מה איכפת לך?

ובכל זאת,

האם אתה דואג נורא?